"אנשים עצובים ישנים יותר," אמרה המלומדת מולי בביטחון, "הם בורחים לשינה." היא המשיכה בנאום ואני, שלא מרבה לישון בכלל, ניסיתי להבין מה זה אומר עליי.
אתמול החלטתי בראשונה בחיי לנסות בדרך הבריחה המדוברת. לא חלפה יותר משעה מהרגע שנכנסנו לדירה החמימה שלו, אבל משהו קרה. ביני לביני. אבל אחרי זה כבר לא רציתי להיות שם לידו. רציתי לקום ולברוח, להוציא את הדיסק מהמערכת, ללבוש את המעיל והצעיף, לצאת מהבית שלו, להיכנס לשלי. רציתי לישון במיטה שלי. אבל לא רציתי להסביר. אז נשארתי.
שכנעתי את עצמי ששתי כוסות יין וסרט יספקו עבורי מעבר חם ונעים לעולם השינה. ומחר בבוקר אני פשוט אלך כאילו לא קרה דבר.
אבל כשהוא העיר אותי בשלב הקרדיטים והציע שנלך למיטה לישון ידעתי שהדרך עד הבוקר שלמחרת עוד ארוכה. עלינו למעלה, וניסיתי להירדם. באמת שניסיתי. כל כך. הוא חיבק אותי חזק חזק, אבל זה לא עזר. כאב לי הגב, גירד לי בגב, הסתובב לי הראש, היה לי קר. וחם. רציתי לשתות אבל התעצלתי לקום. וכל הזמן חשבתי לעצמי שעוד מעט השמש תזרח והבוקר ידפוק ואני אוכל ללכת הביתה. אבל הלילה נמשך ונמשך, הוא כבר נרדם מזמן.
כעבור שעתיים או שלוש התעוררתי עם כאב ראש שהזכיר נשכחות מסילבסטרים ישנים וכשנזכרתי ששתיתי רק שתי כוסות יין חיפשתי את הסיבה האמיתית. חלפו כמה שניות ונזכרתי באותם חלומות שהספקתי לחלום בזמן הקצר. סיוטים. חלומות שמעייפים ומתישים אבל מספיק מרתיעים בשביל לחזור לנסות לישון. ירדתי למטה, הלכתי לשירותים וחיפשתי בחושך את הסיגריות שלי. נשכבתי על הספה וניסיתי להבין את המנגנון המוזר הזה שנמצא במעלה הגוף, המליץ לי לברוח מהמציאות לשינה על מנת לא להתמודד, אבל שולח אותי לעולם חלומות האפל עוד יותר.
הבנתי מייד את החלום, לא היה צורך בפרשנות. ראיתי אותו בבירור ולא היה צורך בדבק על מנת להבין את כולו. חזרתי לישון, הפעם היה קל יותר להירדם. הרגשתי שהסערה חלפה. כעבור כמה שעות התעוררתי בשנית, הצצתי בשעון ולשמחתי השעה הייתה מספיק לגיטימית בשביל להתלבש ולהיעלם. "ישנת טוב ?" שוב נזכרתי שלמרות שישן לידי הוא כל כך רחוק ממני. "לא, היו לי חלומות נוראיים." עניתי בפשטות. "על מה?" הוא שאל מתעלם מהדרמטיות שבקולי. "לא משנה." זכרתי מי נכח בחלום, זכרתי מי לא. זכרתי מצויין מדוע הוא בחר להופיע, אבל פשוט לא הצלחתי להיזכר בפרטיו. במהלך הימים שלאחר מכן ניסיתי להיזכר אבל ללא שום הצלחה.
כשעברתי ליד פלורנטין נזכרתי בגבוה עם התלתלים המקסימים. כמה כיף היה לשתף מישהו בחלומות שלך בלי לפחד שהצד השני ינסה לפרש. היינו קמים בבוקר ושניות אחרי שהשעון היה מצלצל הוא היה מספר לי על מה הוא חלם ואני הייתי מספרת על מה אני חלמתי. עוד לפני שהיינו מתעוררים באמת. עוד לפני שהיינו מתמלאים פחדים והיסוסים. פשוט אינטימיות נקייה ונעימה. וכל כך נדירה.
אבל החלום של אתמול, היה מסוג החלומות שמטרתם להזכיר לנו את אשר בחרנו לשכוח. אותם חלומות שרק מסיטים את הוילון שמסתיר. לא יותר. אבל לא פחות. האנשים מוכרים, התפאורה ידועה, אפילו התסריט דיי צפוי. ובכל זאת עד שלא שמים לנו מול הפנים את המציאות אנחנו מסרבים להאמין. ולמרות שלא הצלחתי להיזכר מה התרחש בחלום ההוא, ידעתי שלא אוכל להתעלם ממנו. זה היה חלום, שחוץ מהופעתו במהלך שינה, הוא עושה עוול למילה חלום.
|