ואוו, חופשה של שבוע בארץ עם הילדות- ידעתי שצריך לתכנן מא' עד ת' וידעתי גם שצריך לקחת בחשבון שתוכניות עם ילדים עשויות להתחרבש. בייחוד לקחתי בחשבון, שלאחת יש מצבי רוח (בעיקר סביב מצבי רעב ועייפות) והשנייה ממש לא אוהבת נסיעות, ושעלול להיות לא קל. ובכל זאת, החלטנו ויצאנו לדרך... לדרום הרחוק, עד הרי אדום.

ניסינו להיערך מראש לכל תרחיש אפשרי. אבל לא ידעתי כמה תוכניות יכולות להשתבש ומה לעשות? לא להכל אפשר להיערך.

נכון, היה כיף, צלחנו את המשימה ונהנינו תוך כדי תנועה. היה מיוחד, משפחתי, מקרב ומעייף.... ולמדתי גם דבר אחד או שניים, אפילו דברים ברומו של עולם. והנה כמה תובנות והחלטות לקראת הפעם הבאה (אם תהיה כזו):

א. לשלב בטיול משפחה וחברים.

לא צריך להתבודד 8 ימים לבד. אי אפשר. אם יש חברים שמוכנים לקחת את הסיכון, לבלות איתנו, ואפילו לישון איתנו באותו צימר, אז למה לא?! חברים ומשפחה- זה כיף! אבל הכיף האמיתי- יש מי שעוזר לשמור על הילדים, וגם- אחרי שהם נרדמים אפשר לעשות 'כאילו' לקחנו בייביסטר ולהיפגש במרפסת למשחק פוקר מאתגר.

כן, ויש גם תובנות:

1) מכינים רשימה מסודרת מי מביא מה ובסוף כולם מביאים הכל. ולכם, הבנים, אומר דבר אחד- לא משנה כמה תתלוננו על הכמויות שקנינו, על זה שהגזמנו וסחבנו יותר מדי, וזה לא משנה שתאיימו בבקורת מקדימה ובסנקציות בפעם הבאה...אנחנו את שלנו נקנה ונעמיס. תמיד. גם בפקניק של שעתיים. שיהיה. מה יקרה אם פתאום ילד יבקש חציל ולא יהיה לנו לתת לו?

 2) צימרים/חדרים צמודים – חובה. אחרת אחד ההורים יתייבש בחדר הרחוק בשמירה על הילדים בזמן שאנחנו  שותים ומשחקים פוקר. לא נעים.

 3) לא לשכוח סדין שחברה השאילה ללילה. לא נעים.

 4) להשאיר את החטיפים הטעימים ללילה, אחרי שהילדים ישנים. נעים מאוד.

ב. אפשר לחסוך, אבל בהחלט לא כדאי להתקמצן.

כשהגענו לאילת ביום החמישי של הטיול לא מיהרנו למלון שהזמנתי...היה לנו קצת סידורים (אם רק הייינו יודעים מה מצפה לנו). בכל מקרה, בזמן שחיפשתי חנייה ליד המלון ירד מיכה מהמכונית עם הילדות כדי לעשות צ'ק אין ולעלות לחדר. לאחר שניים, שלושה, עשרה סיבובים התפנתה חנייה מדהימה- מול הכניסה, ויצאתי מהרכב אופטימית ומרוצה: מיכה יהיה גאה בי, כשיגלה שחניתי קרוב... הוא ממש יעריך את זה, כשיצטרך לסחוב מהאוטו למלון את כל הבית שארזתי. אבל אז גילית שהבריכה בנוייה במרחב תחום על הרחוב עצמו מחוץ למלון, ליד המקלט. אוקי, קצת פחות אופטימית. נכנסתי פנימה- לובי מעופש בגודל של צימוק, שעוצב בשנות השבעים. למעלית הצפופה נכנסתי כבר פסימית ומלווה בתחושת חלחלה עד קומה שמונה- מסתבר, הקומה של בני הנוער שמתארחים במלון, הקומה שלא עברה שיפוץ. צעדתי מודאגת על השטיח הכחול והמטונף ונעצרתי בין ארון עם דלתות שבורות לבין הכניסה לחדר שלנו. הדלת הייתה פתוחה- בפנים הילדות ישבו, מאושרות משחקות ומציירות (כל עוד הן לא באוטו מבחינתן הכל בסדר) ומיכה... מיכה עמד חיוור. מזועזע סיפר לי, שכשפתח את הדלת של החדר הידית נשארה בידו. השטיח המטונף כיסה גם את רצפת החדר, החלון היה מכוסה בשלט של פרסומת (דלתא) והילדות ישבו על כסאות קש ישנים ושבורים. ת ע נ ו ג. לעצור הכל! מחפשים מלון חדש ודחוף! וככה מצאנו את עצמנו משלמים פי 2 על מלון של הכל כלול (לא חשבתי שאי פעם אמצא את עצמי מבלה מבחירה במלון של הכל כלול), ומכיוון שהכל, כולל הכל, כלול קיבלנו גם דרמה על חשבון הבית- רצח, שוטרים, אמבולנסים וטראומה.

ומה התובנות שלי לגבי זה? כמה:

1) לא לסמוך על תמונות וביקורות באינטרנט, כשמזמינים מקום לינה, ולוודא טוב טוב מראש מה מקבלים.

2) לא להזמין אף פעם חדר במקום, שכותב: אצלנו מקבלים בני נוער.

3) מקום שהתאים ללינה, כשביקרתי באילת עם הוריי לפני עשרים שנה, פחות מתאים היום. הרבה פחות.

4) לנסות לגרום למיכה לשכוח את הפאשלה שעשיתי, אחרת הוא יזכיר לי אותה בכל פעם שיפשל בעצמו. הלכו לי כל   הקלפים, שאספתי במשך השנים.

5) וגם: רק מקום עם ארוחת בוקר! בצימרים - רק כלים פלסטיק, אלא אם יש מדיח (לא באנו לעבוד)! אם יש בריכה פרטית קרובה ונקייה – מעולה! לא להתקרב להכל כלול never ever.

ג. לחזור לישון במקום המדהים ההוא במדבר... אחת החוויות היפות.

ממליצה בחום, אבל אני לא יכולה לכתוב מה שם המקום- לא רוצה שיהיה תפוס בפעם הבאה שנרצה להזמין שם (או יותר יקר ממה שכבר היה יקר). 

אולי רק ארמוז- _ _ ו_    _ י _    _ _ _ ב_  

המלצה:

להתחיל לחסוך כבר ממחר לחופשה הבאה.

ד. לא לוותר על שעות שינה. 

אם לא ישנים צהרים אז להשכיב את הילדים לישון מוקדם- רחמים. בכל מקרה, הילדים ירדמו כל פעם בכניסה לאטרקציה/מלון/צימר/עיר/ים/יבשה... אז מחכים קצת באוטו מה יש?!

הצעה לפעם הבאה:

לקנות מראש עיתונים ומגזינים (חוברת ההטבות של ישראכרט לא נחשבת)– ולהשאיר באוטו.

ה. לזכור לא לישון עם מזגן בחדר ויותר חשוב- לזכור להתעקש על זה מול מיכה.

התובנות שלי לגבי זה:

1) לא משנה איך נסתכל על זה- תמיד צריך גליל אחד של נייר טואלט לאף שלי ולעד יהיו ניירות טישו פזורים במיטה ובחדר. מיכה- נשאר רק להתרגל לרעיון, לקבל אותו ולחיות איתו באהבה.

2) להביא טישו מהבית. פחות שורט את האף.

3) להכניס לערכת עזרה ראשונה (ליד הפלסטרים הורודים עם הציור של דורה) כדור לייבוש נזלת/ביצות.

ו. אטרקציות- לא להתעצל ולתכנן מראש אחרת נמצא עצמנו משחקים בגן ציבורי ברהט.

מה שבטוח לא כל אטרקציה צריכה לעלות כסף ולא כל אטרציה שעולה, שווה את הכסף שלוקחים עליה.

מס' תובנות משמעותיות:

1) לא לסמוך על טאבלט/אייפון/סמסונג 3/ גלישה חופשית/ WI-FI- לתכנן מראש בבית, אחרת נמצא עצמנו משחקים בגן ציבורי ברהט.

 2) לא לטייל בערבי חג, אחרת נמצא עצמנו משחקים בגן ציבורי ברהט.

3) לא להתקרב לרהט. מיצינו.

ז. לא לפחד מאטרציות מאתגרות- כמו פסטיבל הכדורים הפורחים בתמנע בין השעות 5:00-10:00 בבוקר.

אז מה אם היינו צריכים להכניס את הילדות בארבע וחצי בבוקר לאוטו?!... בחושך, כמו במבצע חשאי. מגניב; אז מה אם הגדולה הייתה כל כך עייפה בסוף האירוע ולא הפסיקה לבכות?! לקחנו את זה בחשבון. פחות מגניב; אז מה אם כשהגענו למלון בשעה 9:00 בבוקר מלוכלכים ועייפים וכל מה שרצינו היה להכניס למיטה את הילדות שבדיוק עצמו עיניים ולישון לישון לישון... אבל לא יכולנו להיכנס למלון כי יחידה מיוחדת כיתרה איש מיואש שירה לכל עבר?! טוב, את זה לא לקחנו בחשבון.מבהיל; הלך השנ"ב (שנת בוקר), הלך היום, הלך מצב הרוח. איזה זין.

אבל הפסטיבל היה שווה את זה, היה יפה ומרגש והילדות נהנו.

מה התובנות שלי לגבי? 

אחת: החיים קצרים אז כדאי ליהנותֱ!

מזל שיש עוד יומיים לנוח מהחופשה הזו. בעצם, שלוש שעות לנוח- אם לוקחים בחשבון את הזמן שיקח לי לפרוק ולסדר את כל התיקים, לכבס, לסדר ולנקות את הבית המטונף שהשארנו מאחורינו, לזרוק את כל מוצרי החלב מהמקרר שפג תוקפם בספטמבר (וגם באוגוסט- אבל זה לא קשור לטיול) ולהעסיק את הילדות בעוד יומיים של חופש. ככה שנשארו באמת שלוש שעות לנוח- יום שני 20:00 (השעה בה נשכיב את הילדות לישון, בהנחה שירדמו)- 23:00 (השעה בה אשכיב את עצמי לישון, בהנחה שסיימתי לבלוס את כל הממתקים שנשארו מהטיול).

עייפה אך מרוצה,

סמדר

סוכות 2012

מצרפת תמונות מטיול שגרתי בארץ ישראל:

מקום סודי במדבר

דרדס בשמיים

מלון מכותר

דרך אגב שלוש שעות המנוחה שלי התבזבזו על עריכת הפוסט המתיש הזה.

ועוד לא התחלתי לסדר :(