סבתי עליה השלום התגוררה איתנו עד שנפטרה. זה מאד מקובל במשפחות רוסיות או לפחות היה כך פעם. מכיוון שהייתה עקרת בית למופת (balabuste באשכנזית), הייתה מכינה אוכל, מסדרת את הבית, מכבסת, תולה, מקפלת ומגהצת.

חלק מזה עיצבן מאד את אמא שלי, שגם היא הייתה בשלב זה עקרת בית. אותו הבית למעשה. היא (כלומר אמא שלי) הייתה מתלוננת שסבתא "מבלגנת" לה את ארונות המטבח והיא (כלומר אותה אמא שלי) לא מוצאת כלום. 

ואותי זה שעשע, מאבקי הכוח הקטנים האלה על הגה הפיקוד של הבית. ומכיוון שאני באופן אישי מנסה להיות הכי ההפך מעקרת בית, לרבות גינונים, פרקטיקה, קריירה ושאר מרעין בישין, חשבתי שלי זה לא יקרה לעולם.

אז חשבתי. 

בשנים האחרונות, בכל יום שישי בצהריים, אמא שלי מגיעה אלינו הביתה חמושה בסירי אוכל מתפקעים. אני רואה אותה נכנסת בדלת וזה מעצבן אותי אוטומטית. עוד לפני שנאמרת בינינו המילה האשונה, מתכווצות לי הכתפיים ונדלק לי הפיוז.

ברור שאמרתי לה מליון פעמים שאנחנו אוהבים לבשל. שזה היום היחיד שאנחנו יכולים להתבטא במטבח. שזה חלק מאווירת יום השישי - שעשינו קניות ותכננו תפריטים. אז אמרתי. היא תמיד מקשיבה באמפטיה מוחלטת וגם, תמיד מצפצפת באופן שיטתי.  

ברור לי שזה מאבק כוח ושאני מפסידה בגדול כי אני מתעצבנת וממצמצת ראשונה. ברור לי שזה לא בוגר מצידי. ברור לי שהיא רוצה להרגיש חלק מהמשפחה ולתרום. ברור לי שאין לה למי לבשל. ברור לי שאני יכולה לאכול והאמת שזה אפילו טעים. ברור שזה יכול לחסוך לי מאמץ וזמן. ברור לי שאם ממש ממש בא לי לעשות דווקא, אני יכולה להחזיר לה את הסירים מלאים או אפילו (אין קץ לאינפנטיליות) לזרוק אחר כך לפח.   

וכך, מדי יום שישי, אני נעה במעגלים ומסתבכת עם עצמי מחדש.

ואבא שלי אומר "דם סמיך ממים".