0
הבטחתי למיכה בלוג על דיקסי... אבל אני מזהירה כבר מעכשיו- לא לאוהבי חיות בעלי לב חלש.
נתחיל מההתחלה.
את דיקסי אספנו מצער בעלי חיים, קצת אחרי החתונה שלנו. ישבנו במסעדת "דיקסי" (מפתיע) ופצחתי שוב בסדרת שכנועים והפצרות, רק שהפעם זה עבד- מיכה נעתר להפצרותיי ומשם נסענו לצער בעלי חיים.
התלבטנו בין שתי אופציות: כלב חום קטן קטנטן... וכלב בלונדיני עם כפות רגליים גדולות שנהם בצורה אקראית לכל עבר. החלטה קשה! ממש קשה! ברור שניקח את הכלב הכי גדול והכי אגרסיבי. אתגר!
כמו כל הגורים- הכי מתוק, הכי משתין והכי אוכל את כל הריהוט. בקטנה, נגמר. אבל יש לו גם אופי והוא לא ממש מאולף (בלשון המעטה). באמת שניסינו בהתחלה לחנך, אפילו לקחנו מאלפת שהעבירה לשלושתנו שיעורים פרטיים. אף אחד משלושתנו לא התמיד והרי התוצאה- לרדת עם דיקסי לגינה זה סיפור. הכלב מושך בלי הכרה ונוהם על כל דבר עם בולבול (גם על דוסים). אני יכולה להחזיק אותו איך שאני רוצה, יש אינספור שיטות ודרכים, אבל כשהוא רוצה- הוא מושך... חתול פה, פיפי שם, כלבה כאן. שם עלי זין.
לשחרר את דיקסי בטיול זה כבר לא בא בחשבון, גם אם הוא יחזור אלינו, כשנקרא לו, הוא עדיין יספיק להטיל אימה ולגרום להתקפי חרדה בקרב עוברים (ולא) שבים... שלא לדבר על פקחים שמסתתרים בשיחים (וכנראה גם משתינים תוך כדי) ומחכים לתת לנו את הדו"ח. מעל הגדר במתחם הכלבים הוא יכול לקפוץ, תודה זה גם לא רלוונטי. אז אנחנו הולכים איתו קשור, חוצים את הכביש שמתקרב כלב אחר, מוותרים לחתולים, אוספים את הקקי (תמיד) ויורדים איתו שלוש פעמים. האמת שבעיקר מיכה יורד איתו, אז אין לי על מה להתלונן.
בבית , דיקסי צמר גפן- נזהר על הילדות, מחכה לליטוף ולנשיקה בסבלנות... ורק מציק שממש צריך לרדת או שנתקעת לו עצם מתחת לספה. את כל האוכל שנופל בזמן הארוחות הוא מלקט במקצועיות משאיר פרקט מבריק. כשבאים אורחים, או שמשחקים ורצים בבית, נכון, הוא קצת מתלהב ומשתולל ותוך כדי סותר לילדות עם הזנב שלו... אבל זה פתיר. "דיקסי למקום" והכל בסדר. בערך.
למה בערך? יש הרבה שערות. המון. לא נתפס... ולא משנה כמה נטאטא ונשטוף. יש גם את הרוק שמשאיר סימנים על הפרקט ועל הרצפה... ואת הבוץ והחול. די מתיש הסיפור הזה.
אבל למרות הכל – אנחנו אוהבים אותו. נכון, רצינו באיזשהו שלב (עדיין ?) למסור אותו... חיפשנו לו בית עם גינה בכפר, שם יגדלו אותו באהבה, שם יוכל לרוץ בשדות ובכרמים ולשחק עם ארנבים וילדים של השכנים. זה לא קרה. שום בית אחר לא נראה מתאים (גם לא שקפצו ממש על המציאה). אפילו ננזפנו ע"י מתעניינת שענתה למודעה- אוהבת חיות סמוייה- איך אנחנו מעזים למסור אותו? אז מה עם נולדה לנו ילדה? אז מה עם אנחנו גרים ב- 80 מ"ר? אז מה עם הכלב גדל מעבר לכל פרופורציה?
אז דיקסי, אנחנו לא מוסרים אותך. נמשיך לגדל אותך באהבה, לטאטא ולקטר. רק בקשה אחת קטנה- מספיק עם השטויות שלך: מספיק לקפוץ לכביש ולהתיקע ברכבים נוסעים, ושיא השיאים- קפיצה מחומה בגובה 20 מ'. מספיק. אנחנו לא עומדים בזה יותר. רק תרגיש טוב.
אוהבים אמא אבא והילדות
נ.ב. למשפחתנו היקרה- תודה על כל העזרה!
|