זה הפוסט השני שאני בוחר להעלות במקביל פחות או יותר כאן ובבלוג שלי בבלוגלי. בדרך כלל אני מנסה להפריד בין שני הבלוגים, לא היום.

על מכתבים מנסיעה מדומה כבר המלצתי כאן, אבל היום חזרתי לספר, שיצא לראשונה ב-1937 בגלל האופן הבלתי-נתפס שבו הוא מתאר את ברלין של ראשית שנות השלושים.

ברלין 23.10.34

כשבא הערב בעיר זו, שהנה זרה עכשיו, אני חושבת שאתה "שם", שבת הביתה מן העבודה ויושב על הספה בחברת אשה צעירה, שהיא יפה מאוד בעיניך, ואומר לה כל מה שלא אמרת לי.

על כן איני רוצה לחשוב עליך כלל.

אבל בתחנת חדרי יש שעון האומר לי: עכשיו בדיוק תשע. עכשיו הוא מניח את שתי ידיו על עיניה ואומר לה...

על כן הלכתי לבדי לבית קפה.

1934, וצעירה יהודיה בורחת מסיפור אהבה סבוך למקום שהיה לה בית, למקום שעכשיו הוא זר, רוחות רעות מנשבות בחוץ, והמחשבה עליו, עם אשה אחרת שולחת אותה החוצה, לבית הקפה.

ומפני שב"רומאנישס" יושבים יהודים ומחפשים סנסציות בעיתונות-חוץ, ומפני ש"לונטה" אינה קיימת עוד, ומפני שתלמידי ישו שכרעו מול מסתרי-דמותה של אלזה לאסקר-שילר עזבו זה כבר את מקדש "קפה-דה-ואסטנס" ומצאו את הר הזיתים שלהם בדום וקופול בפריז ובכנסיות פראג, ומפני שמנצל, שישב בקפה "יוסטי", מת בטרם נולדתי אני, ומפני שבבית היין "לוטר וואגנר" יושבים אצילי הנאציונל-סוציאליסטים ומשלמים בבקבוק יין משומר סכומי כסף שארנקי לא הכירם מעולם, מפני זה ומפני עוד "מפני" רבים אחרים, יושבת אני ב"קוויק" - קפה שמעל לאוטומט שאחינו בני ישראל עוד נוהגים להיכנס אליו.

והנה מחלחלת המציאות פנימה, סדק נפתח בתהליך בחירת הקפה, והרוחות הרעות מנשבות דרכו, בין קפה שנסגר לאחר שהועם זוהרו מבצבץ סיפור אחר, על גולים שמיהרו לברוח בעוד מועד, אבל לא הרחיקו מספיק, על יהודים תלושים שמחפשים סנסציות בעיתונות, יושבים על פתחו של הר הגעש, ועל האצולה החדשה, הנהנתנית וחסרת המעצורים של הנאציונל-סוציאליסטים.

וקצת בהמשך, היא מתפנה לדבר מעט על "לונטה"

האישיות המרכזית הייתה בעלת הקפה, יהודייה קטנה ופרועת-ראש משלזיה, בעלת מרץ, אידיאות ועבר רב עלילות וטלטולים מגדוד העבודה בארץ עד רחוב איסלבן בבירת אשכנז הברוכה. מרת לונטה - כך כינוה בזכות אש התמיד של הסיגריה העבה בין בין שיניה. לה היו סימפטיות ואנטיפטיות מיוחדות בין מבקריה, והסימפטיות קיבלו לא פעם ארוחת ערב כשלא הייתה פרוטה בכיסן, אך לאלה שלא זכו לחסדה של מרת לונטה, לא הייתה מגישה לעולם את האוכל במו ידיה. בזמן האחרון מלך פה המלצר לוקס. הוא היה אדום שהיה לפני חום (מה הנך עכשיו לוקס? האם חוזר הגלגל חלילה?), היה פונה אל כולם בלשון "אתה", היה קורא לי das Grog madchen מפני ששתיתי שם פעמיים גרוג, היה מתווכח עם פאשיסטית צעירה שעישנה תמיד מקטרת (האישה הגרמנייה אינה מעשנת!), ובין ויכוח לוויכוח צעדו רגליו הארוכות צעדי און מקצה הקפה אל קצהו. אמנם, החדר היה קטן. על קירותיו היו ציורים סאטיריים שתוכנם נועז במקצת, וכששברו פעם "האויבים" את החלון היחיד של "לונטה", הדביקוהו בנייר ולא תיקנוהו - כך היה רומאנטי ופרולטרי יותר.

כיוון שלמדנו כבר קודם ש"לונטה" אינה קיימת עוד, אפשר להסיק שהתאור הוא בן שנים אחדות, אולי משנות העשרים המאוחרות. "טלטוליה הרבים" של מרת לונטה רק התחילו, רק לרגע נדמה היה שמצאה מנוחה ב"בירת אשכנז הברוכה", היוםאנחנו יכולים רק לנחש מה קרה לה שנים אחדות אחר כך. שוב המציאות מגיחה פנימה, בחיוך מריר, הכל עוד נדמה כשעשוע אינטלקטואלי לויכוחים בבתי קפה, עם לוקס שהפך צבעים ואולי חזר אל החום כבר, עם עקיצות קטנות שמחליפים ביניהם סוציאליסטים ופאשיסטים מעל ארוחת ערב, והתמקדות קנטרנית במקטרת. מישהו הרים את היד ושבר חלון, אבל כל זה עדיין נתפס כברכה, כזו שמאפשרת למקום להפגין כלפי חוץ את חזותו הפרולטרית, האויבים עדיין מופיעים במרכאות. עוד מעט, רגע אחרי שייצא הספר לאור יישברו הרבה יותר חלונות, ואף אחד כבר לא יהיה משועשע.

עם או בלי קשר, רוצו לקרוא את הפוסט של יונית.