השמש ניתך אל תוך היום,

ניתזות ממנו שאריות נבלת בני האדם,

נקצרות בדמעה עם יתר המראות המבעבעות,

מתחת למכסה של בודלר.

עינייך פקוחות לרווחה, 

ואטומות עד ללא די, מדלגות בברכה,

על בדידות הזווע האטומה, 

מתחת לתאוות השררה.

 שמא תמשיכי לצהול אל הטבע, 

על פצעים פתוחים בלב האספלט, 

והשקט מנבלת בני האדם יענג אותך בעצמו, 

כמו דמך אינו רותח כמוני. 

הלילה קורס מבין צחנת הרכבים, 

גופות רוכנים אל עצמם בתחושת ניצחון,

שרדנו עוד יום בין קבצנים לעבדים, 

בין טינופות הבצע לבין אחוות הבודדים.