הוא הגיע כרוח לראות ציורים, לבדוק אם מתאימים לו לתלות בחלל המקום שפתח לאחרונה. גם הוא חדש במקום.

הוא לא ראה ציורים. לא רצה לראותם. הוא ראה את הפסלים.

התנפל עליהם בהתלהבות, שאל אם יודעת שיש כאן תרנגולת המטילה ביצי זהב.

הם חזקים, קשוחים ועשויים להפליא ונוטפי מיניות אחד אחד, אמר בלשון חודרנית.

הוא הסתובב ביניהם חסר מנוחה.

אני אפתח לך מפעל במזרח ואת רק תעשי דגמים. לא תצטרכי לעבוד קשה בטיפולים. אממן אותך. כמה את צריכה לחודש? אני רוצה לקנות עכשיו את כל הסדרה. עכשיו!

היא נרתעה.

זה לא עובד כך. אני יוצרת ממקומות אחרים.

קישקושים! את תמותי בתוך המוזיאון שלך ואיש לא ישמע שהיית, שחיית...

כמה את רוצה?

בלעה את לשונה לא לפני שאמרה לו שילך. שתחשוב.

תחשבי? חה חה...לעג ...חה חה מכיר...מי שצריך לחשוב אני יודע כבר את התשובה.

תלך מכאן שמעה את קולה ונותרה מאופקת, קרה כשיש פסליה.

הלכה לישון מוקדם. נסערת. מנסה לארגן את המחשבות. כבר עשר וחצי ועדיין מתהפכת במיטה. דפיקה תובענית בדלת. התחפרה מתחת לשמיכה.

חדשה במקום. לא מכירה איש. מלבדו.

רחש גלגלי אופנוע גדול פילח את השקט בעוזבו. נשמה לרווחה.

קרוב לחצות טלפון. הלילה ברח לתוך חושך סמיך.

בשמונה בבוקר נפוחת עיניים קמה להכין לה את הקפה בואזה גרנדה. דפיקה קלה בדלת והוא בזריזות לא מובנת עומד כבר לצידה. איך הצליח לסחרר ולתמרן. אוי את חולה, בואי אכין לך כוס תה...

התעשתה מהר מאד אמרה לו תודה ושיעזוב עכשיו, אין לה צורך בעזרתו ולא בהגשמת פנטזיה במזרח.

את תצטערי ותזכרי את המוזיאון שבו תיקברי.

למחרת קראה בעיתון על רוכב אופנוע שנהרג בתאונה מחרידה ונמחץ מתחת לגלגלי אוטובוס.

הוא נקבר לא רחוק מהמוזיאון שלה.