בבואתך מזדחלת בין פסי הלבנים, 

חומקת בין סדקי מרצפות אפורות, 

ירכייך סובאות את תעוקת הלילות,

פתיתי אבק רוכנים לנשיקת אבנים.

 מסומם כולי מרגע מסומרר לחזיונות,

שכרון רע שבו הפטרת - 

מצא לך תמה אחרת, 

אחת שתביט בפליאה לעינייך הקמלות.

אני זונח את החיזורים כולם, מבזה

כל אגד מפורר העוטף אותך.

שסועה, שוגה את דמותך, 

אני את תוך תוכך לשווא הוזה. 

ריק מכדי לזעום, רפה ממלחמותיי, 

עיניי ממתינות בשלוות מוות ליקיצתן,

כל מגע ברוך ומיותר, כל זיז בי עוד פועם לדמעתן,

את שיירת אורח בבואותיי, רמסי את ימיי.