לחבריי שלום, היום פורסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר פרי עטי בנוגע לנדון. רצ"ב המאמר המלא, ללא השמטות ושיבושים של העורך.
עודד
אביגדור ליברמן כמשל: על חקירתו המתמשכת של אביגדור ליברמן:
אפתח באמירה למען הגילוי הנאות: אינני חבר של אביגדור ליברמן, איני מכיר אותו ומעולם לא נפגשנו. גם דעותינו הפוליטיות שונות בתכלית. הוא במזרח ואני בסוף מערב. מאמר זה אינו מתייחס אל אביגדור ליברמן הפוליטיקאי, אלא אל אביגדור ליברמן הקורבן. כן, זו אינה טעות דפוס. אביגדור ליברמן הוא קורבן, וככזה הוא זכאי לתמיכה, גם אם הוא קורבן של שיטה נפסדת, שהוא עצמו מתוך היותו שר בכיר בממשלה נושא באחריות משותפת לעצם קיומה, גם אם אינו אחראי באופן אישי ליצירתה. ואולי דווקא יש לברך לפחות על זה שהשיטה הרעה הזו פוגעת גם בארזים ולא רק באזובי הקיר, כי זה מה שנותן פתח של תקווה לשינוי.
כנגד ליברמן נפתחו מספר חקירות פליליות, שהראשונה שבהן היתה למיטב ידיעתי בשנת 1996, היינו לפני שש עשרה שנים – זמן קצר לאחר שהתמנה לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. החוקרים נעזרו בשיטות חקירה מתוחכמות, לרבות האזנות סתר לשיחותיו של ליברמן. אחדות מן החקירות האמורות הסתיימו בהחלטה לסגור את תיקי החקירה.
בשנת 2000, היינו לפני כשלוש עשרה שנים נפתחה כנגד ליברמן חקירה "חדשה", בחשד לביצוע עבירה של קבלת שוחד. עד היום החקירה לא הסתיימה, ופרקליטות המדינה טרם החליטה באם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום.
בשנת 2008 עתר ליברמן לבג"ץ בבקשה שיורה ליוהמ"ש לממשלה לקבל סוף סוף החלטה באם להגיש כתב אישום. בדיון בפני בג"ץ טען ב"כ היוהמ"ש כי בשנת 2006 "הועצמה" החקירה, עקב קבלת חומר חקירה חדש. עם זאת הודיע ב"כ היוהמ"ש כי תיק החקירה הועבר כבר לפרקליטות לשם "עיון ובחינה". משמעות הודעה זו היא שהחקירה הסתיימה למעשה. ב"כ היוהמ"ש הוסיף והצהיר כי טיפול הפרקליטות בתיק יקבל "עדיפות עליונה" כלשונו. ב"כ העותר נטל כפי הנראה בבוקרו של יום הדיון מנת יתר של תמימות, ובהסתמכו על הצהרת ב"כ היוהמ"ש, הודיע לבג"ץ על הסכמתו למחוק את העתירה, וכך הוחלט.
המציאות מגלה כי חרף "התעצמות" החקירה טרם עלה בידי היוהמ"ש לגבש עד עצם היום הזה דעה באם יש הצדקה להגשת כתב אישום, וכפי הנראה מדשדשת החקירה באותו מקום עצמו שבו היתה מצוייה ערב "התעצמותה". למרבה השמחה ליברמן שורד בינתיים את עינויי החקירה הממושכת הזו, ואפילו נושם עדיין באופן עצמוני.
הן שופטי בג"ץ והן ליברמן לא העלו בדעתם שגם כעבור שלוש שנים נוספות, ימשיך התיק לנוח בשלום על שולחנו של היוהמ"ש ללא כל שינוי, ובדומה לשיר העם הידוע: "ימים חולפים שנה עוברת, אבל החקירה לעולם נשארת...."
בתקופה שחלפה מאז נפתח תיק החקירה האחרון לפני כשלוש עשרה שנים, התחלפו כבר יוהמ"שים ופרקליטי מדינה. יש לשער שגם לפחות חלק מן החוקרים פרשו לגימלאות או שקודמו לתפקידים אחרים, והתיק עצמו, עב כרס ומן הסתם מכוסה בשכבה עבה של אבק, נח לו מבוזה ומבוייש על שולחנו של פרקליט המדינה התורן, ומחכה לנס, או להתחלפות נוספת של יועץ משפטי ופרקליט מדינה.
התמשכות החקירה לאורך שנים כה רבות, יוצרת מתח בין שני עקרונות משפטיים חשובים ביותר, אשר מונחים זה מול זה על כפות המאזניים:
ברור כי ככל שהחשד הינו בנוגע לעבירה יותר חמורה, כן יוצדק מתן אורכה יותר ממושכת לסיום החקירה. עם זאת, כאשר החקירה מלווה בפגיעה חמורה במעמדו החברתי והכלכלי של חשוד, וביכולתו להמשיך לנהל אורח חיים רגיל - השתהות של למעלה מתריסר שנים היא בלתי צודקת ואף בלתי נסבלת.
התמשכות החקירה למעלה מן הסביר פוגעת בכבודו של החשוד ובזכות חופש העיסוק שלו, וככל שהיא מתמשכת - כך הפגיעה הולכת וגדלה. במיוחד נכונים דברים אלה לגבי נבחרי ציבור, שחקירה פלילית מתמשכת עלולה לרסק כליל את הקריירה שלהם, גם אם ימצא בסופו של דבר שלא היתה לפתיחת החקירה כל הצדקה מלכתחילה.
אני מקווה שהתמשכותה הבלתי סבירה של החקירה במקרה הנדון נובעת מהעדר ראיות מספיקות ולא חלילה משיקולים זרים של העומדים בראשה. כך או כך - מן העובדה שהחקירה מתמשכת כל כך הרבה שנים, עולה ריח בלתי נעים בעליל, כפי שקורה תמיד כאשר מניחים לפגר להיות מוטל בשטח זמן ממושך ללא קבורה.
יתכן שבנסיבות המתוארות לעיל, ראוי להעביר את העניין בשלמותו אל מבקר המדינה. הן את עניינו של ליברמן והן את התנהלות הפרקליטות. להעביר על מנת שלא להחזירו לפרקליטות מאוחר יותר. אם ימצא על ידי המבקר פגם בהתנהגותו של החשוד, יועבר העניין למשפטו של הבוחר ביום הבחירות. והיה אם ימצא פסול בהתנהגות אלה שהיו ממונים על החקירה, יוסקו מסקנות מתאימות כלפיהם על ידי הגורמים המופקדים עליהם.
ככל שאני יודע, אין כל טענה מצד רשויות האכיפה, שליברמן בעצמו גרם להתמשכות החקירה. הוא היה ועודנו זמין לחקירה בכל עת, הגם שאיני בטוח שבבואו לחקירה הוא "מתלוצץ עם חוקריו".... ואם החקירה מתמשכת דווקא משום שליברמן כן חיבל בה, האם נערכה חקירה גם על חשד שכזה? ומדוע לא הועמד לדין על כך? גם אינני יודע אם ניצל בחקירתו את זכות השתיקה, אך גם אם כן – זו זכות יסודית של חשוד בשיטת המשפט שלנו, וחשוד שנוהג כך אינו נחשב למי שחיבל בחקירה.
דין איש ציבור לעניין הזכויות והחובות במישור הפלילי הוא כדין כל אזרח אחר, וגם לאנשי ציבור עומדת הזכות למצוא מסתור תחת המטריה המגוננת של כבוד האדם וחרותו.
מיצוי החקירה בהקדם האפשרי זו חובת המשטרה והפרקליטות, ומאידך גיסא - גם זכותם הגדולה של הציבור ושל החשוד כאחד. גרירת החקירה תקופה כה ממושכת אינה עולה בקנה אחד עם החובה לשקול את התנהגות החשוד במאזני צדק, והיא פוגעת קשות גם בחשוד עצמו וגם בציבור כולו. ועדיין לא אמרתי מלה על השנים הרבות הנוספות שההליך המשפטי עתיד להתמשך בבית המשפט באם יוחלט להגיש כתב אישום....
כאזרח מן השורה, אני מתקשה לקבל נורמה של רמיסת עקרונות הצדק דווקא על ידי הרשויות המופקדות על הגנת הצדק.
הצדק חייב להתחלק בשווה בין כולם. אחרת לא יקרא שמו צדק. גם העבריין זכאי לצדק – אם לטוב ואם לרע. שורת הצדק דורשת שאדם ישא בתוצאות חטאו, אך אם נופל פגם ממשי בהליכים למימוש הצדק, כי אז צדק כבר לא יהיה כאן. או במלים אחרות: עשיית צדק אינה אפשרית אם נעשתה בדרך שהיא עצמה בלתי צודקת, וכאמירתו היפה של השופט צבי ברנזון בבג"ץ 292/61: "אין מתקנים עוול בעוול".
במיוחד נדרש הצדק מידו של זה המחזיק בכוח ובאמצעים לעשיית הצדק. עבריין הממתין י"ג שנים להשלמת חקירתו, הופך להיות קורבן, לא פחות מכפי שהוא עבריין.
פרק זמן של שלוש עשרה שנים מהווה תקופה בעלת משמעות רבה בחייו של אדם. בתקופה כה ממושכת אדם עשוי להחליף כתובת ואף ארץ מגורים, וחו"ח גם לחלות או לעבור לעולם שכולו טוב. כשמדובר בתובע או בשופט, אין לחלוף הזמן כל משמעות. כאשר נבצר מהם להמשיך ולטפל בתיק מסויים, נמשך הטיפול על ידי מי שיחליף אותם. כאשר מדובר בנאשם או בעדים, הרי שעם חלוף הזמן עלול להגרם להליך המשפטי נזק שאין לו תקנה. מה יעשה נאשם שאולץ להמתין שנים כה רבות לפתיחת משפטו, כאשר יגלה שעד המפתח שלו הלך בינתיים לעולמו? ומה יעשה התובע כאשר יגלה שעד התביעה העיקרי חלה באלצהיימר או במחלה קשה אחרת, וכי נשללה מאותו אדם היכולת למסור עדות ולבסס את אשמתו של הנאשם?
אם לא עלה בידי חוקריו של אביגדור ליברמן לאסוף עד היום די ראיות שיצדיקו העמדה לדין, דומני שאין מנוס מן המסקנה שכבר לא ניתן לעשות במקרה הנדון צדק, ועל כן חובה להפסיק את החקירה. בהקשר זה נדמה לי שדברים שכבר נאמרו על ידי לפני כשתים עשרה שנים בפסק הדין הראשון בעניינו של אביגדור קהלני (וסליחה על שאני מצטט את עצמי), טובים ורלוונטים גם למקרהו של ליברמן:
"דומני שלא אטעה אם אומר שלעתים החלטה על המנעות מהעמדה לדין דורשת יותר אומץ לב מכפי שנדרש לשם מתן החלטה הפוכה.
דברים אלה מקבלים אולי משנה תוקף, כאשר מדובר בחשוד שהינו איש ציבור הניצב על המדרגה הגבוהה ביותר של הסולם ההיררכי, ובחקירה שהפכה להיות פולשנית יותר ויותר, ככל שהחוקרים התקשו באיסוף ראיות של ממש. על אחת כמה וכמה כאשר החשוד הוא זה שהיה ממונה מתוקף תפקידו גם על החוקרים עצמם. בדברי על חקירה פולשנית התכוונתי להאזנות סתר של חוקרי המשטרה לחשוד ולבני משפחתו. לעניות דעתי כאשר מערכת השיקולים מחייבת הכרעה בין חשש של "מה יגידו" לבין העמדת אדם למשפט פלילי ללא תשתית ראייתית מספקת, התשובה חייבת להיות ברורה וחד משמעית."
כאשר אני חולם על פרקליטות אמיצה, חסרת פניות ומשרתת נאמנה של החוק והצדק, אני מתכוון גם לכך שאם הדבר ידרש, היא תדע להפסיק באומץ את ההליכים, גם כאשר היא יודעת שבכך תיגרם אכזבה גדולה לתקשורת ולחלק לא מבוטל של הציבור. ההכרעה חייבת להתבסס על הסיכויים להשיג הרשעה מוצדקת, אך לא פחות מזה – גם על שיקולי צדק.
לא מיותר לציין, שהלגיטימיות של הפעלת שיקולי צדק כבסיס להחלטה על הפסקת הליכי משפט כנגד נאשמים, הוכרה כבר על ידי המחוקק, ודומני שאין חולק על כך שהסמכות לנהוג בדרך דומה כלפי אלה שעדיין נמצאים במעמד של חשודים מצוייה גם בידיו של היועמ"ש ובידיהם של הכפופים לו.
גם אם נצא מנקודת הנחה שחומר הראיות שבתיק החקירה מספיק לכאורה לשם השגת הרשעה (אז למה לעזאזל טרם הוגש עד היום כתב אישום?), הרי שבנסיבות המפורטות לעיל באם נניח על אחת מכפות המאזניים את תיק החקירה ועל הכף השניה את שיקולי הצדק, כי אז לא יהיה מנוס מן המסקנה הכואבת, שעל שורת הדין לכוף את ראשה לנוכח שורת הצדק הניצבת מולה מוכה וחבולה.
עודד אל-יגון
|