התחלתי לכתוב ספר שני, לאחר שהשלכתי את הראשון למגירה, אני תקוע בעמוד 159. אני מעדיף ללכת לדוג, חוץ מזה אין שום מושג למה זה טוב. אלון. אם יש שגיאות, תתעלמו. *********************************************************************************** השמש עוד לא זרחה, הוא פקח את עיניו הסתכל מסביב, מבטו ננעל על פני אשתו. עדיין ישנה שלושים שנות נשואים. עדיין חש תשוקה אליה, נצמד אליה בעדינות ומלטפה, דוחפת אותו, "אני עייפה" ומתכרבלת בשמיכה. אין לי מזל היום, אין ברירה אמתין עד הערב, נאנח וקם בעדינות מהמיטה. הרצפה קרה מקפץ לכוון המטבח, אכין לעצמי כוס קפה, אין כמו קפה על הבוקר, אני מכור. מים חמים ושתי כפיות קפה ולבחוש בעדינות, מגחך לעצמו , זה נהפך לטכס דתי, אני מתחיל לפתח הרגלים קבועים, כנראה אני מתחיל להזדקן, בוחן את עצמו בראי הגדול, עומד בפרופיל. הבטן הארורה גדלה קצת, אני מתחיל להראות כמו מנהל בנק אמיתי. הוא לוקח את כוס הקפה ויוצא למרפסת ומתיישב על הכסא הקבוע שלו. ממלא את ריאותיו באוויר הצונן. "אני אוהב את אוויר הבוקר יש ריח של טריות של יום חדש". לוגם בהנאה מקפה ומדליק לעצמו סיגריה, מזל שהיא ישנה ולא רואה אותי מעשן, הייתי חוטף מבול של הטפות מוסר, בריאות, מרעיל את המשפחה, כל סגריה הופכת לנטל, אני צריך להפסיק לעשן. שוב פעם היו לי חלומות ארוטיים בלילה, שוב הבלונדינית השופעת, מהיכן היא מגיחה, אני בכלל לא נמשך לבלונדיניות והסיוטים על לוחמה בג'ונגלים טרופיים, מעולם לא יצאתי מהארץ, אני צנחן נלחמתי פעמיים במדבר סיני. מוזר המוח האנושי, הוא מטיל אותך לעולמות אחרים, יש לי הרגשה שאני חווה חוויות של מישהו אחר, אדם אחר, הצל שלי. היום אני אלך מוקדם לעבודה, עדיף לי לשבת בשקט בעבודה, במקום להיתקע בפקקים במשך שעה. מתלבש בזריזות וחוזר למרפסת להעלים ראיות, מנקה את המאפרה וזורק את הבדלים לפח בחוץ. עולה על הרכב ומתחיל בנסיעה לכוון הבנק, הכבישים ריקים, אני המטורף היחידי שיוצא בשעות מוקדמות. מבטו חולף על פני תחנות האוטובוס, מבחין באנשים יושבים וממתינים. אני מכיר את האנשים הללו, פועלים מתחילים מוקדם ומסיימים מאוחר, לא מצליחים לגמור את החודש. מדינה דפוקה, בסוף כולם מגיעים אלי לבנק עם פנים מיואשות ואני צריך להחליט על גורלם. אני שונא את העבודה שלי, אני בעצם מיצג סוג של עלוקות שמוצצות את דמם של המסכנים. מתי תגיע כבר הפנסיה, אקדיש את זמני לעזור לאחרים, אולי אכפר על מעשי, אני בעצם גם סוג של קורבן, צריך לחוות על בשרי כל כך הרבה מצוקות של אחרים, לנתח אותם בלי רגשות ולהחליט, מי לתקווה ומי לייאוש, מה אני מרחם על עצמי, אני חי כמו מלך לעומתם. מגיע לחזית הבנק ומחנה את הרכב, מנטרל את האזעקה ונכנס פנימה. עוד לא מספיק להתיישב והמוקדנית מחברת האבטחה מתקשרת, "שלום אתה פתחת את בנק." "כן," עונה בלקוניות ואומר לה את הסיסמה, "יום טוב," מאחלת לו ומנתקת. 1 על שולחנו מונחת ערימה גדולה של תיקים של לקוחות ומצורף דף המרכז את החומר, שמות, בעיות על מנהל הבנק להחליט מה לעשות. עסקים קטנים, חשבונות משפחתיים, ים של בעיות, אני צריך להחליט על גורלם של אחרים. לא מבין את השיטה, בעלי הבנק תורמים מיליונים לציבור כדי להאדיר את שמם, במקום לעזור לאנשים שבאמת במצוקה, אני תמים החזרי מס מניעים את הכול, השפעה וכוח. דופקים בדלת, "אני בא רק רגע". אמר בקול רם. "שלום חנה, למה הגעת כל כך מוקדם, רק שש וחצי." "אני אוהבת לגמור לנקות לפני שכולם מגיעים ולשבת בשקט לנוח. אתה מנהל הבנק מגיע לפני כולם זה יותר מוזר", אמרה וחיוך על פניה. " גם אני אוהב את השקט של הבוקר, תגמרי לנקות ותבואי לחדר שלי לשתות קפה ביחד." הסתכל עליה מחדרו, היא מנקה כמו שדה, כמה מרץ יש באישה הקטנה הזאת, עוד מעט בת שישים, ממש מנוע טורבו. חנה סיימה לנקות והוא הספיק לפנות את התיקים משולחנו, נכנסה לחדרו, "יהונתן להכין לך קפה" "לא, ענה, תשבי , אני אכין לך." "אתם האשכנזים נחמדים, בעלי לא היה מכין לי קפה אפילו עם סוף העולם יגיע". "איך את רוצה את הקפה." "שחור חזק ומר, ללא סוכר כמו הגברים בעולמי", אמרה וחיוך ממזרי על פניה. הוא הכין את הקפה והתיישב לידה, לגמו את הקפה בשקט מעיק. "חנה אני סקרן, את לא חייבת לענות לי, מה את עושה לאחר העבודה, הילדים שלך עזבו כבר את הבית, איך את ממלאת את עולמך." "אני המכשפה של השכונה". הוא פרץ בצחוק, "מה זאת אומרת את מכשפת אנשים". "לפעמים, אבל רוב הזמן אני קוראת בקפה ובידיי אנשים, רבים מגיעים אלי לקבל תשובות, עוד בעדן נשות המשפחה שלי היו מכשפות בכול הדורות." "אני מבין, את מקבלת כסף עבור העזרה שאת נותנת לאנשים." "חס וחלילה, ירחם השם, אסור לי זה עוון כבד לנצל את המתנה שנתן לי אלוהים. אתה צריך להבין, אני אספר לך את הסיפור. לפני הרבה שנים בעדן חייה אם המשפחה שלי, החיים של הנשים באותה תקופה היו קשים, כל בוקר הייתה קמה לפני זריחת החמה להכין פיתות בטבון, יום אחד היא אספה 2 עצים כדי להדליק את הטבון ושמעה קולות מתוכו, פתחה את מכסה וראתה תינוקות של גי'ני בתוכו." "רק רגע תעצרי, מה זה גי'ני, אני לא מבין." הסתכלה עליו במבט מלא רחמים, "גי'ני זאת שדה." "אני מבין תמשיכי, זה מעניין." "לקחה מקל גדול בידיה ורצה לגרש את התינוקות מהטבון, ה'גיני הופיעה ואמרה "תניחי לתינוקות שלי ואני אמלא משאלה שלך". קרובת המשפחה שלי שלא הייתה כל כך חכמה, או שכן הייתה חכמה, ביקשה שלבנות המשפחה יהיו חיים ארוכים כדי שיוכלו לעבוד קשה, קצת אהבלה." חנה עצרה את הסיפור לגמה מהקפה. "תמשיכי, תמשיכי עוד מעט יגיעו הנודניקים אין לנו הרבה זמן." אל תמהר החיפזון מהשטן, אני ממשיכה, השדה הסתכלה על קרובת המשפחה שלי והבינה שהיא לא כל כך חכמה ואמרה לה. "אני אתן לך מתנה נוספת, אתן לך מתנה נוספת כוח לעזור לאנשים." מאז לנשים במשפחה שלי יש חיים ארוכים וקשים ואנחנו עוזרות לאנשים לפתור בעיות." "זה סיפור מעניין ,תיקחי את ידי ותראי איך את יכולה לעזור לי ." "לא פה, היום יום מפוצל, תבוא אלי הביתה בהפסקת צהרים, אני אקרא בידך." "אני בא בהפסקת צהרים, נשתה קפה ביחד." "תבוא , תבוא, עכשיו אני צריכה לחזור הביתה לדאוג לבעלי, הוא כמו ילד קטן חסר אונים, להתראות." "התבונן בה כשאספה את תיקה, הולכת במהירות, הזקנה הזאת מלאה בפלפל, כמו מכונית מרוץ." הפקידות והפקידים החלו להגיע לסניף, הוא התבונן בפניהם, מוזר חשב לעצמו, "אני יכול לסווג את האנשים, למי יש חיי אהבה, מי לבד ובמצוקה, עדיף שאני אקבור את עצמי בתוך הררי ניירות." ישב במשרדו מדי פעם שיחות טלפון, פקידים נכנסים עם טפסים בידיהם כדי להחתימו. נמצא במשרד מרחף לעולמות אחרים, מסתכל מדי פעם בשעון, מתי הסתים היום המשמים הזה. השעה שתים עשרה אני חותך, "יוסי", אמר לסגנו, "קבל פיקוד, יש לי כמה עניינים לסגור מחוץ לסניף". לקח את תיקו ונמלט והסניף, כאילו השד רודף אחריו. נכנס לרכבו והניע אותו, אני אכניס את הכתובת של חנה למכשיר ג'י. פי. אס, זה קרוב. מחל בנסיעה ומגיע לרחוב, זה בטוח רחוב של תימנים, אנשים פרקטים אין הרבה ירוק. בית מספר שישים, מחנה את הרכב ונועל אותו. ניגש לחזית הבית, הם בטוח לא שכרו ארכיטקט, הבית נראה כמו ערמת קוביות, כנראה כל כמה 3 ילדים הוסיפו חדר וסגרו את הכול התריסול, ממש מכוער. דפק על דלת התריסול במרפסת בחזית הבית."פתוח," שמע קול צרוד, נכנס בהיסוס, "שלום לך יהודי, מה שמך?." "יהונתן", ענה וסרק את המרפסת בעיניו, זקן תימני רבץ על ערימת כריות, נרגילה בפיו וכדור עלי גת בלחיו ובקבוק ערק מונח על השולחן הנמוך. "שב, שב רבי יהונתן, רוצה קצת ערק, גת, נרגילה." "לא תודה יש לי פגישה עם חנה, איפה היא?." "הלכה המכשפה הזקנה לקטוף לי גת בחצר, עוד מעט היא תחזור." "טוב אני אמתין" ויתיישב על כסא נמוך. "תגיד לי יהודי יקר, הנחת תפילין היום", שאל אותו וניגב נזילה של רוק ירוק עם שרוולו. עוד לא הספיק לענות וחנה נכנסה כרוח סערה, "אמרתי לך אלף פעמים אל תדבר עם האורחים שלי, אשמדאי זקן." זרקה לעברו את חבילת הגת, "קח תיחנק, שא'לק אל שדים", אמרה לו בתימנית עסיסית. "בוא יהונתן נעבור לחדר השני נתרחק מהזקן, הרשע לקח אותי מבית אימי שהייתי ילדה קטנה, היום הוא לא שווה כלום, עץ עקר בלי פירות, אם אני לא אתן לו לאכול הוא לא יזוז וימות מרעב, רשע זקן." הוא נבהל מהתפרצות הרגשות, הלך אחריה ולא הוציא מילה מפיו. הוליכה אותו לחדר קטן וריק, שולחן ושני כסאות, רצפה מבריקה וקירות לבנים, "אתה רוצה לשתות משהו." "מים קרים אם אפשר, תודה." "תשב תיכף אני באה." יצאה מהחדר בצעדים קטנים ונמרצים וחזרה לאחר דקה עם קנקן מים וכוס ומזגה לו, "תשתה לבריאות." המתינה בסבלנות עד שסיים לשתות ואמרה לו בתקיפות, "תן לי את ידך." הושיט לה את ידיו, ידיה היו חמימות והעניקו לו הרגשה של רוגע. "אני רואה דברים אפלים בעולמך". "אני דברים אפלים," הוא שאל בתמיהה. "תשב בשקט ותשתוק," אמרה לו בתקיפות, תענה רק שאני שואלת אותך, אתה מפריע לי." "יש לך צל אתה לא לבד, יש עוד מישהו." "ברור שאני לא לבד, יש לי אימא שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, היה לי אבא זכרונו לברכה, יש לי אישה, ילדים ונכדים." 4 "לא, לא, זה לא זה, יש משהו אפל, אפילו אמך לא יודעת, אבל קצה החוט נמצא בידיה, תשאל אותה. יש לי סחרחורת, הסוד הוא נורא, תלך עכשיו אני אשלח לך פתק עם פרטים נוספים, תלך. דבר עם אימך ותחזור אלי, אני אאסוף כוח להתגבר על הרוע." יצא מביתה ברגלים כושלות עלה על הרכב והתניע אותו והתקשר לסגנו, "יוסי היום אתה לבד. אני נותן לך את הסמכות להחליט החלטות לבד, תראה את המצב כהכשרה להיות מנהל סניף. אם אתה לא בטוח תדחה את ההחלטה למחרת, עד אשר אגיע, להתראות." הוא היה יכול לדמיין את פרצופו המופתע של יוסי, בטח הוא נשאר עם פה פתוח. אני נוסע לאימי, לשאול אותה שאלות, היא תהייה מופתעת שהגעתי באמצע השבוע. הוא נוסע ברחובות רמת השרון, עוד מעט אגיע לבית האבות, איך אפנה לאימי מבלי לפגוע בה. הוא מחנה את הרכב בכניסה, איזה מקום יפה, לובי, רופא , ספא, בריכה וחדר כושר והכי חשוב יש לה פה חברה, לעזאזל הכסף העיקר שהיא מאושרת. נכנס ללובי ופונה לפקיד הקבלה בכניסה, "היכן אימי משתוללת היום." "אני חושב שראיתי אותה יורדת לבריכה עם מגבת, מר רוטמן, תנסה שם." ירד לכוון הבריכה, הבחין בה שוחה לאיטה תוך כדי פטפוט ערני עם חברותיה, היא לא הבחינה שהגיע, אחת החברות שלה רמזה לה בתנועת יד שתתבונן לכוונו, "יהונתן מתוק שלי הגעת לבקר אותי. תן לי את המגבת אני יוצאת." אולי במקום שאת תצאי, תגידי לבן שלך שילבש בגד ים ויבוא לבריכה, מזמן לא היה לנו גבר אמיתי במים." "זקנה חמדנית, תורידי את העיניים הרעות שלך מבני, כל שנה שחולפת הופכת אותך לטורפת גברים." מה את רוצה," הזקנה פנתה אליה, "את רואה את הגברים שיש לנו פה, הרבה מחשבות, אפס יכולת ביצוע, אנחנו נשים בבעיה." "בוא, בוא בני הנשים הללו מסוכנות, הם מסוגלות לטרוף אותך בלי מלח, יותר מדי שנים אלמנות אתה מבין וקורצת אליו." "אני רואה שאתן עדיין משתוללות ופרועות." "הכול רוח, ענתה לו אנחנו כבר יבשות כמו הנגב, אבל לפחות במחשבות עדיין יכולות להשתולל." "אימא אני רוצה לדבר איתך, עוברת עלי תקופה קשה, אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, בואי נשב פה". התיישבו בלובי. "בני מה הבעיה, פרנסה, בריאות ,זוגיות, אל תדאג הכול אפשר לפתור." "לא אימא זה לא זה, משהו אחר, אני פוחד לשאול." "תשאל בני היקר, אם אדע את התשובה אענה לך," אמרה בחיוך מלא רוך," אל תפחד." 5 "אימא..........האם היה לי אח נוסף." פניה של אימו השתנו כרף עין, החווירה וסחרחורת אחזה בגופה. "אימא את בסדר, שאל בדאגה." "אני בסדר, פשוט ההלם, לא הייתי מוכנה לשאלה, הרבה שנים אני מדחיקה את המחשבות. היה לך אח תאום, אבל הוא נולד מת, אתה הבן היחידי שלי, מחמל נפשי." "אימא האם את בטוחה." "איזו שאלה מטומטמת, אני זוכרת כאילו הכול קרה אתמול, הוא בא אלי מנהל המחלקה והודיע לי את הבשורה המרה, הצלחתי להחזיק מעמד, היה לי אותך לנחם את נפשי, אני זוכרת גם אשתו ילדה באותו יום בחדר לידי, ההינו מיודדות." "את יודעת היכן נמצא הרופא היום. אני רוצה לשאול אותו כמה שאלות." "לא, הוא ואשתו נעלמו למחרת הלידה, ניסיתי לאתר אותה, היא הייתה חברה טובה שלי, השמועות היו שהם היגרו לארצות הברית, לא שמעתי מהם מאותו יום, בני את אל תענה את נפשך, אחיך מת, סוף הסיפור." "אל תדאגי אימא אני יעזוב את הסיפור," אך בליבו חשב אחרת, הספק מחלחל לליבי, יש לכל הסיפור ריח לא טוב. אני חוזר היום לחנה, אולי יש לה תשובות. "אימא שיהיה לך יום טוב, אני הולך יש לי עוד הרבה דברים לעשות," נושק לה וחוזר בחופזה לרכב. אני חוזר עכשיו לחנה, חייב לקבל קצה חוט להתחיל לחקור , יש לכל הסיפור ריח רע. חזר לביתה של חנה, היא מחכה לו בפתח הבית, כאילו ידעה שישוב, דחפה פתק קטן בידו סימנה לו באצבע, אל תדבר, קח ולך. חזר לרכב ברגלים רועדות, פתח את הפתק, היה כתוב בו כתובת ותאריך. רחוב ביאליק 54 רמת גן בתאריך 28.12.2012 בשעה עשר בדיוק, תהיה שם. עוד חידה, אני אהיה במקום בשעה הרשומה, נראה מה יקרה. הוא חזר לביתו והמשיך בשגרת החיים הרגילה שלו, המחשבות על התעלומה לא הניחה לו . ביום המיועד הוא נסע לכתובת הרשומה והחנה את מול הבית מעבר הכביש והמתין. הדירה הייתה שוממה, התריסים מוגפים, אמר לעצמו הבית נראה נטוש כבר הרבה זמן. לפתע הופיע במורד הרחוב טנדר מרופט ועצר מול פתח הבית, מתוכו יצאו ארבעה בחורים חסונים, הביטו בקוצר רוח לעבר הכביש, מצפים למשהו, אוחזים בידיהם בקבוקי בירה ולוגמים בעצבנות, לפתע התחילו למחות כפיים וצעקו, "המניאק הגיע." 6 משאית עם צפרדע לפינוי אשפת בבנין עצרה בחריקת בלמים ליד הבחורים. "יש לך אמינות של חיל מצרי, מניאק אנחנו מחכים לך כבר שעה, לא יכולנו להתחיל לעבוד, יש לנו עוד לימודים היום." "מה אתם רוצים יש פקקים, עוד לא ראיתי קבלני הריסה שלומדים לתואר שני, פלצנים תתחילו לעבוד." הוא פרק את המכולה ואמר להם , "תרימו לי טלפון שאתם מסיימים, אני אבוא לאסוף את המכולה." ראש הכנופיה עמד עם תוכניות ביד וחילק הוראות לחברה, "ארבע שעות אנחנו לא פה, נתקתק את העבודה, יש לימודים היום, בלי להתמזמז." הם התחילו לפרק את הדירה, חלונות, דלתות, תריסים וקירות מיותרים, המכולה הלכה והתמלאה. לפתע הבחין בבחור האחראי יורד מהדירה עם שני ארגזי קרטון, הוא מניח אותם ליד המכולה ומעיין בכמה מסמכים. הוא יצא בקפיצה מהרכב וניגש אליו, "שלום מה אתם עושים פה," שאל אותו. "אנחנו קבלני הריסות ופינוי , מכינים את הבית לשיפוצים, עוד קשישה נפטרה, תאוות הבצע. אפילו לא עברה עוד השבעה, קרוב המשפחה שלה כבר מריח את הכסף, הוא אמר לי לזרוק הכול. אפילו תמונות, מסמכים, ספרים, כואב לי הלב אני אניח את הארגזים ליד הפח, אולי מישהו יאסוף אותם." "תן לי אותם, אמר לו בקול רועד, את הספרים אתרום לספריה ואת המסמכים אני אבדוק, אולי יש להם ערך היסטורי." "בבקשה, תיקח, אם אתה רוצה עוד ארגזים מבתים אחרים תשאיר לי מספר טלפון, אתקשר אליך, הזקנים באזור מתים כמו זבובים, לאף אחד לא איכפת מזיכרונות, כסף ,כסף , כסף.” הפנה את מבטו לעבר הדירה וצרח, "אני לא שומע את הפטישים חבורת עצלנים, אין עבודה אין כסף, תזיזו את התחת השמן שלכם." הוא אמר," תודה" והעמיס בידיים רועדות את ארגזי הקרטון לתא המטען של הרכב. לא הייתה לא סבלנות, רצה להגיע לבית ולעיין במסמכים, כמעט נתפש במצלמת מהירות. תירגע, אל תאבד את העשתונות, עוד תפגע בעצמך, אמר לעצמו. הוא הוריד את מהירות הנסיעה והשתדל להתרכז בנהיגה, ללא הצלחה מזהרת. הגיע לביתו והחנה את הרכב, הוא נכנס לבית בזריזות ארגזי הקרטון בידו. הוא נפל למארב, אשתו המתינה לו בפתח הבית. "יהונתן אני רוצה לדבר איתך, מה קורה לך בזמן האחרון, אני מרגישה שאתה מתרחק ממני."
7
|