ראיתי אותה יום אחד אחרי הצהרים, היא הייתה מדהימה.

עמדה ללא תזוזה והשקיפה לעבר הרחוב וחיוך על פנייה.

היא לבשה בגד דקיק וחצי שקוף שליטף את גופה המושלם.

אני מאוהב, עיניי ליטפו את גופה החושני ולא ידעו שובע.

חבל שאני לא צייר, הייתי מצייר אותה מקפיא את דמותה לנצח.

אילו הייתי משורר. הייתי כותב לה שירי אהבה וסוחט דמעות מעייניה.

התקרבתי לחלונה והבטתי לתוך עיניה המדהימות, כחולות כמי הים בקיץ.

אישה מושלמת, חלומו הרטוב של כל גבר עלי אדמות שהדם זורם בעורקיו.

אבל עיניה היו קרות, קפואות ללא הבעה, כמו בובת חרסינה שברירית.

היא כלל לא אשמה, אני פשוט מטורף, מתאהב בבובה בחלון ראווה.