"טוב אמר בחוסר חשק, בואי נשב בצל." התיישבו בצל עציי האיקליפטוס הגדולים, "תזכירי לי היכן נעצרנו." "אביך רצה לעלות לישראל." "כן אני נזכר", אליהו התחיל לארגן את הנסיעה לארץ ישראל, בדק את רשימת האוניות הצפויות להפליג לחיפה, ברשימה הופיעה שמה של ספינת מפרשים קטנה בבעלות חברו הטוב מהנמל הוא ניגש אליו וסיכם איתו שיצטרף אליו להפלגה עם משפחתו. בתמורה סוכם שהוא ישמש כימאי בהפלגה ללא שכר, שמח וטוב לב הלך לשוק, קנה תיבת עץ גדולה כדי לארוז את חפציהם בהפלגה וניגש לבית אביו לספר לו על הנסיעה, אביו שמח שבנו עולה לארץ ישראל ונתן לידיו מכתב וכתובת של מכר קרוב מסלוניקי, שעלה לארץ לפני עשור, השביע אותו שיוותר על גאוותו ולא יסרב לקבל עזרה בדרכו חדשה, הוא בירך אותו ואת בני משפחתו בהתרגשות רבה. הימים חלפו במהירות ויום העזיבה כמעט והגיע, כל הקהילה באה להיפרד מהם. הם עמדו על המזח נופפו לשלום, אליהו נעטף בעצב, והייתה לו תחושה רעה שלעולם לא יראה שנית את בני משפחתו, מזג האוויר היה נוח וההפלגה הייתה על מי מנוחות. בשעות היום מריה הייתה עולה עם דניאל הקטן לסיפון לנשום אוויר הצח ודניאל, "אני, אהבתי את הים, אבי לקח אותי לחרטום." כך סיפרה לי אימי, היא הראתה לי את גלי הים, שלחתי את ידי לתפוש את הגלים, צחקתי בקול רם. אבי צעק לאימי החוששת, מירה, מירה*, הסתכלי מריה, תראי את בנך השובב , הוא ימאי מבטן אימו, מאושר בים". הם הגיעו לנמל חיפה בשעות הערב. מבחינים במגדלור סטלה מאריס על המצוק, שהפיץ את אורו בעוצמה איתותו האיטי, נתן להם תחושה של הזמנה, "בואו לחיפה, בואו לחיפה ,קרא בקול גדול." לאחר שעגנו במזח, אליהו הניף על כתפו את הארגז אדיר הממדים ופסע לכיוון ביקורת הגבולות מריה הלכה אחריו ובידיה דניאל הקטן, לאחר ביקורת המעבר הם פסעו לעבר שער הנמל. ליד השער המתין להם חברו של אביו, הוא הסיע אותם לביתו ונתן להם חדר קטן,ששימש למחסן לגור בו עד אשר ימצאו מקום מגורים חילופי, אליהו היה מאושר עד מהרה נירדם, ללא מחשבות. למחרת מוקדם בבוקר התעורר, נשק לאשתו ובנו ופסע במרץ לנמל לחפש עבודה הוא הגיע לרציף הנמל בחיפה, בימים ההם פרקו את מטען האוניות בידיים בעזרת סבלים. העבודה הייתה קשה. אליהו סרק את המזח והבחין באוניה שפורקת שקי מלט, הסבלים הלכו על גשרון נייד מעץ בין הרציף לאוניה, הם פסעו הלוך ושוב כשעל גבם שקי מלט, משקל כל של שק היה כחמישים קילו, ליד הגשרון ישב מנהל העבודה על כסא ופיקח על הפריקה ולידו עמד פקיד, שסימן במחברת איקס ליד שם של כל סבל שפרק את מטענו על עגלת המשא, אליהו ניגש לשולחן נטל שתי שקי יוטה ריקים והניח על כתפיו הפקיד ניסה לשאול אותו על מעשיו, אליהו נתן בו מבט קטלני, הוא נרתע לאחור, המפקח סימן לו בידו קלות שיניח לו. אליהו עלה לאוניה להעמיס שק, "איך קוראים לו?", שאל הפקיד את הפקח, "לא יודע תרשום פלוני". "אבל למה הוא לקח שני שקי יוטה, כולם לוקחים רק שק אחד". "לא יודע תמתין ראה מה יקרה, היום יהיה מעניין". לאחר דקה אליהו מופיע על הגשרון עם שני שקי מלט אחד על כתף ימין ושני על כתף שמאל, הפקיד פער את פיו בתדהמה, "הוא לא יחזיק רבע שעה כולם פורקים כל פעם שק אחד והוא שניים, עוד לא ראיתי דבר כזה, זה מאה קילו כל סבב." אליהו הולך הלוך ושוב במשך שש שעות מבלי לנוח, באותו קצב כמו כולם מבלי להראות סימני עייפות. נשמעה צפירת ההפסקה, כולם ישבו לנוח ולאכול, המפקח סימן לאליהו לגשת אליו "איך קוראים לך." ארמה אליהו." "תרשום את שמו,” אמר לפקיד. "מתי הגעת לארץ." "אתמול," השיב. "בטח אתה מסלוניקי, שמעתי סיפורים על הגברים החסונים מיוון, היכן אתה גר?". "במחסן אצל מכרים". "תשמע אני רושם לך על פתק, כתובת של חבר שלי, יש לו דירות להשכרה בדמי מפתח, תיגש אליו תגיד לו שאני שלחתי אותך, היום גמרת מכסה של סבל בחצי יום, עוד לא ראיתי דבר כזה. קח משכורת של שבוע שלם, תשכור דירה ותתייצב מחר בבוקר לעבודה." אליהו הודה לו והלך שמח וטוב לב לשכור דירה. הוא נפגש עם בעל הדירות חתם איתו חוזה על דירה בשכונת חליסה. השכונה הייתה שכונה ענייה על צלע ההר בעיר התחתית בחיפה, יהודים וערבים גרו בשכנות בדירות קטנות וטחובות, אבל בשביל אליהו זה היה ארמון מפואר. השנים חלפו ונולדו להם שלוש בנות, רינה, שרה ואסתריקה הקטנה, אחותי האהובה מחמל נפשי. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, התחילו להגיע שמועות על הטבח שנעשה ביהודי סלוניקי ואז התברר לאבי, שכל משפחתו הושמדה באושוויץ, אביו אימו וכל אחד עשרת אחיו ואחיותיו כולל אחיו התאום, כל מה שנותר זה דוד אחד שהצליח לשרוד ונמלט מרכבת המוות. משהו נשבר בליבו, הוא הפך לאדם קשה ומחוספס, אם היית מסתכלת לתוך עיניו היית רואה את הזעם הבלתי נשלט. לעולם אל תדברי לידו על אלוהים, הוא מאבד את העשתונות. אימי מדליקה בהיחבא נרות שבת כדי שלא יכעס. הוא התפרץ לכיתה בה למדתי, כיתה ז" בכוח שלף אותי מהכיתה. צעק שאין צורך ללמוד, הלימודים לא יצילו אתכם ממות, יהודים צריכים לעבוד ולהתחזק ללמוד מלחמה. כאשר מחיתי רציתי לחזור ללימודים, הוא התעלם ממחאותיי. מאוחר יותר אבי גילה שהתגייסתי להגנה ואז קשר אותי לתקרה ברגלי כראשי לכוון הרצפה והכה אותי בחגורה מעור, עד זוב דם. אימי הצילה אותי מידיו, גוננה עלי בגופה מזעמו. "אני לא שונא את אבי, אני מבין לליבו, אני לא אכנע לעולם לרוע, את הזעם שבתוכי, אני אנתב לעוצמה רק חבל לי שלא יכולתי להמשיך ללמוד". חבצלת ישבה בוכייה, ממרת בבכי בלתי נשלט, "לא ידעתי דניאל איזה מטען אתה נושא בליבך אהובי לב זהב לך, אוהבת אותך לעולם אל תיכנע לרוע." הימים חלפו, חבצלת העירה את דניאל באמצע הלילה, "אהובי אני לא מרגישה טוב יש לי סחרחורת איני מסוגלת לזוז." הוא הגיש לה כוס מים. "תלכי לישון אהובתי, בבוקר תרגישי יותר טוב." בבוקר הוא קרא לרופא הקיבוץ שיבוא לבדוק אותה, הרופא בדק אותה בזלזול, קבע נחרצות ,"קלקול קיבה קל, העירונים המפונקים", נמלט מהחדר, לאחר שדניאל נתן בו מבט זועם ואמר מחוץ לחדר. "תן לה לשתות תה." למחרת בבוקר, דניאל מצא אותה מעולפת על הרצפה, הוא הרים אותה בזרועותיו לכוון המזכירות "יענק'לה, אני צריך רכב לקחת את חבצלת לרופא אמיתי, הרחק מידיו של מחסל הפרות שקורא לעצמו רופא." "אין בעיות ,"אמר יענק'לה, "תיקח את הרכב הירוק מיכל הדלק מלא, רק אל תמהר בדרך ותנהג בזהירות." הוא נשא אותה לרכב ולקח אותה לבית הוריה בגבעתיים ובקש מאביה לקרוא לרופא המשפחה. הרופא הגיע מקופת חולים אוחז ביד אחת את תיקו וביד השנייה את תיקה הרפואי. "תעזבו את החדר," ביקש. כולם יצאו מהחדר, הרופא סגר את הדלת. "שלום מתוקה כמה גדלת, פעם האחרונה שראיתי אותך היית נערה צעירה, הפכת לאישה יפהפייה איך את מרגישה.?" "לא טוב יש לי חולשה, לא מסוגלת לזוז." "טוב, טוב," אמר במבטא יקי כבד תוך כדי הבדיקה, פניו שהיו עליזים הפכו לעצובים ומודאגים הסתכל על התיק הרפואי שלה, על שמה, חבצלת מנצור. מלמל, "טוב...........תספרי לי קצת על עצמך." "איפה את מתגוררת בבית עם הוריך." "לא, אני גרה בקיבוץ חצרים עם בעלי דניאל." הרופא קפץ בשמחה מכיסאו,"את נשואה, תודה לאל" ורקד בחדר,"על התיק רשום חבצלת מנצור עשר שנים מחיי נעלמו." "התיק לא מעודכן, אני היום חבצלת ארמה." "מתוקה שלי לא ידעתי, לא ידעתי, איך לספר לאביך, תימני דתי, שביתו הרווקה בהריון." "אני בהריון מלמלה בשמחה והחלה לבכות." "מר מנצור, מר מנצור," פרץ הרופא בשמחה מהחדר, "אתה הולך להית סבא." קריאות שמחה פרצו בבית הרופא השתיק אותם. "המצב שלה לא טוב, כנראה רעלת הריון. תזמינו דחוף אמבולנס, נאשפז אותה בבית חולים, אני אטפל במנהלות." הם אשפזו אותה כשלושה שבועות בבית חולים, היא החלימה לאיטה מרעלת ההיריון ולאחר השחרור מבית החולים הם חזרו לקיבוץ, לעולם לא שכחו איך הזלזול שכמעט גרם למותה ומות עוברה. האידיליה נמוגה, חבצלת הלכה ודעכה ככול שהתקרבה הלידה. "מה קרה אהובתי למה את עצובה." "אני לא מסוגלת לחיות עם המחשבה שאמסור את תינוקי לבית הילדים, אנשים אחרים יחבקו את ילדי אני אמות מצער, אני מצטערת לא יכולה, אני יודעת שהבטחתי ללכת אחריך באש ובמים, אני יודעת שהקיבוץ חלק מנשמתך, אני רוצה לחזור לבית הורי לפני הלידה." "חבצלת, אני אומנם אוהב את הקיבוץ, אבל אותך יותר. נעזוב את הקיבוץ נעבור למקום אחר אעשה הכול לגרום לך להיות מאושרת." חיבק אותה בחוזקה, שניהם בכו מצער. למחרת בבוקר הלך למזכירות להודיע שהם עוזבים, משלחות של חברי הקיבוץ באו לשכנע אותם להישאר, אבל ללא הועיל הם היו נחושים לעזוב, לאחר שבועיים עזבו את הקיבוץ. דליה מררה בבכי מספר ימים והשביעה אותו שיבוא לבקרה. פרק נסגר בחייהם והם עברו להתגורר בבית הוריה בחדר קטן לעולם לא שכח את השבועה שלה, "אלך אחריך האש ובמים", בימים שרצה לקנטר אותה היה אומר לה, "כנראה שביום שעזבנו הייתה רוח, לא אש ומים". ביתם הראשונה נולדה, מירה, על שם אימו מריה, תינוקת יפהפייה, שער שחור אף קטן וסולד הם היו מאושרים. למרות שכל רכושם עלי אדמות, היה מזרון מרופט ומיטת סוכנות חלודה עם קפיצים חלודים וחורקים. דניאל ישב לבד בחצר, ניגן מנגינות עצובות בגיטרה המרופטת וחבצלת הקשיבה לנגינתו מהחלון הקטן היא ניגשה אליו וחיבקה אותו בחוזקה, "מה קרה דניאל, ספר לי מה מעיק עליך," הפצירה בו "אני מרגיש אבוד הקיבוץ היה לי כחממה, לעולם לא למדתי לחשוב על כסף, אין לו ערך בעיניי." "אל תדאג אני אהיה הקיבוץ שלך, הגזבר, חדר אוכל, מכבסה, אפילו אחליף את דליה אהובתך הנצחית מחר בבוקר תלך לחפש עבודה, תעשה מה שאתה אוהב, הסר כל דאגה מליבך אהובי היקר." למחרת בבוקר הלך לחפש עבודה, הוא הגיע לאזור תעשיה ברמת החייל, נכנס למפעל מתכת הראשון שראה חיפש את משרד המנהל, נכנס למשרד בלי לדפוק על הדלת. "שלום קוראים לי דניאל אני מחפש עבודה". המנהל המופתע הרים את ראשו מהררי התוכניות שהיו על שולחנו, "מה אתה יודע לעשות." "מה שצריך, ענה בהחלטיות." המנהל קם על רגליו, עם תוכנית של תנור מאפיה ממוכן, "תראה את התוכנית אתה מסוגל לבנות אותו לפי התוכנית, אני בצרות האנגלים רוצים שאממן את עלות הבאת מהנדס מאנגליה כדי שיפקח על הבניה, אין כסף להחזיק אותו כולל הוצאות הפלגה ודיור, המפעל יפשוט את הרגל." שאל שוב, "אתה מסוגל." "כן ענה." דניאל בביטחון עצמי, "תן לי כלים, תוכניות וחומרי גלם, אני אבנה לך אוניה בחצר." "אני אוהב את החוצפה שלך, אין לי הרבה ברירות תיגש למחסן תחתום על כלי עבודה ובגדי עבודה ותתחיל לעבוד מחר, בהצלחה." "אפשר לקחת את התוכניות הביתה לעיין בהם", שאל דניאל. "כן, ענה בשבילי הם כמו סינית, קח תהנה." לקח את התוכניות לבית עיין בהם חצי לילה, סימן בעפרון הערות ושינוים. למחרת התחיל לבנות את התנור, מפלצת באורך עשרים מטר בצד אחד נכנס בצק לתבניות ובצד השני נפלטים ככרות לחם אפויים. דניאל עבד בחריצות התנור הלך וגדל מתוך רצפת אולם היצור המנהל היה מתגנב לאולם היצור כל יום לאחר שדניאל הלך הביתה, עקב בהשתוממות אחר ההתקדמות. לאחר שלושה חודשים, דניאל נכנס למשרד המנהל. "סיימתי,אתה בא להרים את המתג, נפעיל את המפלצת," הרימו את מתג החשמל, המפלצת נהמה והתחילה לעבוד, המסוע ותנור האפייה עבדו חלק ללא "בעיות כל הכבוד, מה שנשאר זה להזמין את המהנדס מאנגליה כדי שיבדוק ויאשר את העבודה צא לחופש כמה ימים, תנוח אני אקרא לך." דניאל חזר אל חבצלת ונשק לה באהבה, הרים בידיו את מירה הקטנה. ושר לה שיר שנלחש לו בחלומו.
צועדת יחפה על שביל של חול, בפסיעות קטנות הבעה תמימה על פניה, מותירה עקבות זוהרים פורסת את ידיה לצדדים מלטפת את שורות הפרחים רוכנים לעברה ומושיטים את ראשם, לנגיעות שמימיות ילדת טבע מבורכת במתת אלוהים, מאושרת בתמימות לא מודעת לכוחותיה האדירים, לשנות את טבע הדברים פרפרים נוחתים על כף ידה המושטת, נושקים ברפרוף ציפורים חגות מעל ראשה ושרים שירים של האהבה מלאכית קטנה, ילדה של אהבה, לעולם אל תהיי עצובה
חצר בית משפחת מנצור תמיד הייתה מלאה באנשים, בית פתוח, דלת החצר לא הייתה נעולה מעולם כולם ישבו והקשיבו לשירו של דניאל בדממה ולאחר כמה דקות שאל אחד השכנים. "דניאל, אני מכיר הרבה שירים, את השיר הזה מעולם לא שמעתי, מי כתב אותו?." דניאל בחן את החצר כאשר ראה שחבצלת נכנסה לתוך הבית, ענה לו בקול נמוך. "אלון, בני." כולם פרצו בצחוק, "דניאל מה שתית, תהיה בריא אין לך עדיין ילד, רק את מירה החמודה." "אני יודע ענה ברצינות, אבל, בני אלון לוחש לאוזני שירים בחלומות." חבריו עטו על דבריו כנשרים שהבחינו בטרף, "דניאל חולם החלומות, שיר לנו שיר נוסף אבל הפעם שיר אהבה." "תירגעו, קודם נקרא לחבצלת." כולם צעקו ,"חבצלת בואי לחצר דניאל עומד לשיר לך שיר אהבה." "אני באה," והתיישבה מול דניאל מחייכת באושר, "התחל אהובי כולי אוזן." שר לה את שירו שנלחש בחלומו.
עור פניך הכהה נוצץ כאור יקרות שערך השחור מתבדר ברוחות שובבות מעריץ את מראך ויופייך הפראי והחושני עיני לא שבעות מלראות את חמוקיך המקומרים אני חולה אהבה, סהרורי מהלך כשיכור במעגלים מבטך הענוג ממיס את ליבי, מוציא את הטוב מתוכי אוהבת תמיד, אהבתך ממלא את תהומות נפשי
כולם מחאו כפים,"חבצלת ברת מזל." "אני יודעת, " נשקה אותו בתשוקה לעיני החברים המריעים. "חברים, כולם לעוף הביתה,"אמרה חבצלת, "אני צריכה לממש לדניאל את החלומות המתוקים." "תעשו עוד ילד, זה יגמור לו את כול החלומות," אמרו בבדיחות דעת והסתלקו מהחצר. "ילד מאוהב אתה בא?." "כן., אני רק אסדר את החצר, הם הותירו בלגן." "תמהר, אני מחכה." סיים לסדר את החצר וישב מהרהר על הכסא, הרים את הגיטרה ושר את השיר שנלחש לו בחלומו.
חיי הם נפילה חופשית כל חוויה כה אישית תמיד רציתי לשכוח כל רגע שחור ואפל לזכור לעולם כל רגע של אושר אולי אחזור שוב לכושר לחיות חיים יציבים ופשוטים להתעלם מכל האנשים השוטים רק לקום בבוקר עם חיוך רחב עם אישה שתמיד אוהב אני אדם פשוט וחביב נורא שתמיד רוצה לחיות ללא מורא
חבצלת הקשיבה לשירו בדממה, הוא לא הבחין בה, התיישבה בחיקו. "דניאל מה קרה, מה מעיק עליך." "הלכתי היום לראות בית ברמת השרון, בית קטן על חלקה של דונם, חברי מעבודה בצלאל מכיר את בעלי הבית משפחת מזרחי, הם עומדים להגר לקנדה, אין סיכוי שנוכל לגייס מספיק כסף לקנות את הבית אין הרבה זמן, מר מזרחי נתן לי שבוע לגייס את הכסף, אני מרגיש חסר אונים." "עשית עם מר מזרחי זיכרון דברים." "לא." גלגלה את עיניה לשמים, "טוב, מחר בבוקר אתה לוקח אותי לבית משאיר אותי שם, לפני שהמהנדס האנגלי מגיע. תקבע פגישה עם בעל הבית, אחרי הביקורת אני אמתין בחוץ לאחר שהאנגלי הולך. אני נכנסת, דניאל אהובי אל תפגע, אתה לא מוציא מילה בפגישה, תזכור אני מזכירת הקיבוץ." "טוב המפקדת, אני אהיה כמו דג." "עכשיו בוא למיטה אני רוצה עוד ילד." היא גררה אותו בזרועותיה העדינות למיטה, דניאל לוחש בבדיחות דעת, "הצילו, הצילו. " למחרת בבוקר הסיע אותה לרמת השרון ונסע לעבודה, כולם המתינו בקוצר רוח לביקורת הוא הגיע, הוא נראה כמו קריקטורה של אנגלי טיפוסי, חסר סובלנות ויתר על מחוות האירוח "בואו נלך לראות את התנור", אמר בנחרצות נכנס לאולם היצור, במשך חצי שעה מלמל, "לא יאומן." בעל המפעל הלך אחריו כמו ילד נזוף, כל פעם שהאנגלי אמר לא יאומן, נראה שנשרה לו שנה מהחיים בסיום הבדיקה עמד והתבונן על התנור ולא אמר דבר במך רבע שעה. בעל המפעל שאל אותו בקול רועד, "אתה מאשר את העבודה ?." האנגלי ענה כמתוך חלום, "מה אני אאשר, זה לא התנור שתכננתי בקווים כללים הוא דומה הוא הרבה יותר טוב משלי, אני חייב לפגוש את המהנדס שביצע את השינוי, איך הוא הצליח." בעל המפעל עמד נבוך, "אין לנו מהנדס, עובד שלי, דניאל בנה את התנור." "תקרא לו. אמר בחוסר סבלנות, אני רוצה לדבר איתו". דניאל הגיע, האנגלי לחץ את ידו בחום. "היכן למדת הנדסת מכונות." דניאל הסתכל על בעל המפעל בתדהמה, משך בכתפיו,"אני הנדסה, אני מסגר." האנגלי התעקש, "איזה הכשרה מקצועית יש לך." "מסגר, ימאי, חקלאי עובד פלחה," ענה דניאל בלקוניות. "איך ידעת לבנות את התנור שאל.?" "אני בונה דברים, מסתכל ומשנה מתקן לפי העין, משנה דברים שנראים לי שגויים." "עשיתי רשימה של השינויים נעבור אחד, אחד, תסביר לי מה עשית?." "אין בעיה, היכן נתחיל?" ענה דניאל. "מהמסגרת, לפי התוכנית המסגרת שעוברת לאורך התנור קבועה, אצלך היא פתוחה, איך אתה פיצית את שינוי אורך המסגרת, בשינוי הטמפרטורות, המסוע מחובר למסגרת ישנה את אורכו, המתח ישתנה הוא לא יעבוד כמו שצריך." ”זה היה החלק הקל" ,ענה דניאל, "אתה רואה את פס השינים בקצה המסגרת." "כן תמשיך" אמר האנגלי. "הוא יושב על גלגל שינים, גלגל השינים מחובר למוט עגול שנתמך עם שני מסיבים ובקצה עוד גלגל שינים זהה, אבל הפוך מתחבר למסוע, הוא משנה את מתח המסוע באותו יחס של התפשטות המתכת." "אלוהים ישמור, מלמל האנגלי, גאוני, אני שכרתי שלושה מהנדסים, הפתרון שנתנו לי יקר ולא עובד כמו שצריך, פשוט גאוני. בוא נמשיך, אני רואה ששינית את פתח ההצצה לתוך התנור, למה.?" "זה לא נראה לי הגיוני," ענה דניאל. "כל פעם שעובד ירצה להסתכל פנימה, יפתח את מכסה הפלדה והלהבות בתנור יפרצו לפניו, זה לא בטיחותי, שמתי זכוכית חסינה לאש." "אבל איך תנקה אותה מהפיח?." "תשים לב יש מסגרת כפולה ומנגנון נעילה פשוט, זכוכית אחת מכסה את הפתח והשנייה למעלה כאשר הזכוכית מתלכלכת, מורדים את העליונה הנקייה ושולפים את המלוכלכת, מנקים ומחזירים ומחזירים למעלה, לא צריך עצור את התנור." "איך לא חשבתי על זה," מלמל האנגלי. "עכשיו למסוע, זה לא המסוע שתכננתי, אצלי התבניות נשלפות ומעוברות בעגלה לצד השני אצלך הם קבועות, איך אתה מחלץ את הלחם לאחר האפייה מהתבנית." "לחץ אויר," ענה דניאל. "בקצה המסוע יש זיז קטן שפותח חרירים בתחתית התבנית, לחץ אויר מחלץ את הלחם ישר לארגז כך חוסכים פועל שנידון לעבוד בתנאים נוראים, בגלל חום התבניות, חוץ מזה אפשר לעבוד רצוף מבלי לעצור." האנגלי שתק. בעל המפעל שאל אותו, "אתה מאשר את התנור." "כן כמובן, אני אאמץ את השינויים לכל התנורים שלנו, אני מוחק את התשלום עבור התוכניות ואמליץ לכול הלקוחות שלנו בישראל לקנות ממך את התנורים, אני מציע לך לשמור על דניאל הוא הנכס הגדול ביותר שלך במפעל." הוא אמר שלום ונעלם לתוך המונית, בעל המפעל התחיל לדמיין ברוחו את ההזמנות המצטברות על שולחנו, "דניאל כל הכבוד." דניאל אמר." תודה,"בצניעות. "רצית פגישה איתי." "כן, אשתי מחכה בחוץ אפשר שתצטרף" "כמובן שתיכנס." דניאל קרא לה," שלום נעים להכיר אותך גברת ארמה, דניאל אתה בר מזל יש לך אישה יפה." "תודה אני יודע." ענה דניאל בעצבנות. "טוב איך אני יכול לעזור לכם." חבצלת אמרה ,"אני מצטערת דניאל לא יכול להמשיך לעבוד במפעל, לא הצלחנו לרכוש בית באזור נצטרך לעבור למושב בצפון הרחוק." דניאל ניסה לפתוח את פיו וחטף בעיטה כואבת מנעלי העקב מתחת לכסא, בתוספת מבט קטלני ושתק. בעל המפעל התחלחל, "מה פתאום, אני אלווה לכם את הכסף לקנית הבית, באיזה סכום מדובר." חבצלת הוציאה מתיקה הקטן, את זיכרון הדברים שחתמה עם מר מזרחי והגישה לו. "אין בעיה, אני מלווה לכם את הכסף." "נפלא," אמרה חבצלת, "הכנתי חוזה קטן בעל חמישה סעיפים, הגישה לו דף נוסף." "אני רואה שבאת מוכנה אמר בציניות." "תמיד מוכנה ענתה." קרא את המסמך, תשלומים במשך עשר שנים, "אני יכול לחיות עם זה, אבל חוזה הוא דו צדדי דניאל מתחייב לעבוד אצלי עשר שנים." "כמובן," ענתה. "האם קראת את סעיף מספר חמש,?" אמרה במתק שפתיים. "אני קורא, קורא" והתחיל מלמל "איזה טעות, איזה טעות". "על מה אתה מדבר," חבצלת שאלה בתקיפות. ענה לה, "עשיתי טעות שנתתי לך להצטרף לשיחה, זה יעלה לי הרבה כסף." חבצלת התעלמה ממנו והתחילה להקריא את סעיף חמש. דניאל מסתכל עליה בתדהמה, אני עיור תמיד הגנתי עליה, אני הגדול והחזק מגן החלשים אמר בליבו, התחיל לדמיין שחברבורות צצות על עורה, עוברת שינוי והופכת לנמרה טורפת בעלת עיניים בוערות ושולפת טפרים ארוכים ונוצצים. "סעיף חמש, דניאל עובד מסור ויעיל, יקבל כל חודש פרמיות, החזרי ההלוואה יעשו מהפרמיות בלבד, המשכורת החודשית לא תשתנה." הוא הסכים מחוסר ברירה וחתם. דניאל הרגיש קטן, עוד מעט הוא וינשור לרצפה דרך חריצי המושב, הוא מסתכל עליה בתדהמה היא קנתה את הבית בהלוואה. למעשה מבלי לשלם אגורה, "לכול הרוחות, אני לא מקבל היום בכלל פרמיות." היא נפרדה לשלום, יצאה כשעל פניה חיוך קטן וממזרי, בעל המפעל אמר לו בלחש לפני שיצא, "תיזהר, תיזהר לעולם, אבל לעולם אל תריב עם האישה שלך, סופך יהיה מר ונמהר." "את זה הבנתי היום," אמר דניאל ויצא. חבצלת חיכתה לו על המושב האחורי של האופנוע, הוא התיישב ולא אמר מילה, היא לחשה לאוזנו "אתה יודע מה הפרויקט הבא, אני מחסלת את מרכבת השטן." כאשר רטן באי הסכמה. אמרה," אני יודעת "הרלי דוידסון, מנוע טווין,פלאט האד" פאר היצירה, ממש חלום. אחרי שנסדר את הבית, אנו קונים רכב, מרכבת השטן נכנסת למחסן, היא הורסת לי את התסרוקת החמודה שלי, חוץ מזה נראה אותך רוכב על אופנוע עם שני ילדים." דניאל כמעט נפל מהאופנוע. "את בהריון." "כן אהובי." "במקרה הזה האופנוע עף למחסן אמר בהכנעה," הם דהרו לראות את הבית החדש, הרוח העזה לא הצליחה למחוק את חיוך הניצחון, מפנייה כל הדרך לביתם החדש. הם נכנסו לרמת השרון, כאשר הם רוכבים לאט בוחנים את הרחובות, דניאל כמרחף בתוך חלום. חבצלת בחנה את הרחובות הנקיים, מדרכות, כבישים, תאורה, שדרות עצים ממש גן עדן היא קראה את שמות המשפחה על שלטי הבתים, כולם אשכנזים מציינת לעצמה בלבה, ברגע ששמות המשפחה התחלפו למזרחים, כביש האספלט נעלם, עמודי התאורה פרחו ברוח. הכביש הפך לדרך כורכר מוזנחת, הם נכנסו לשכונת מורשה, חיוכה של חבצלת נמוג והפך לזעם בלתי נשלט, דניאל איש קיבוץ עדיין המשיך לחייך, איש פלחה אהב את השבילים והבורות, הוא זרח כולו. "אני לא אתן להם לקלקל את חלומי", אמרה בליבה, "את הזעם אנתב למלחמה, לשנות את הדברים". הם נכנסו לרחוב שבי ציון על כנפיי הרעם, האופנוע רעם בקול רם, כל השכנים יצאו להסתכל ונופפו להם לשלום, שבי ציון 60 הגענו הביתה אמר לה בקול חזק להתגבר על רעש האופנוע. חבצלת נכנסה לבית בריצה, פתחה את דלת העץ בכניסה וסיירה בבית הקטן, שלושים ושתיים מטר מרובע, חדר וחצי, פינת מטבח קטנה, לוח שיש סדוק, מתחתיו וילון מרופט וחלונות ישנים מעץ. בשבילה זה ממש ארמון מפואר לעומת הצריף הקיבוץ. היא ישבה על כסא רעוע בחנה את הבית והתחילה לתכנן את הבית בדמיונה, להוסיף חדרים, מרפסת, מטבח חדש וחדרי ילדים. דניאל הלך לחצר ובחן בעיניו את השטח הגדול, הוא מדד בצעדים רחבים מקצה האחורי של הבית כשישה צעדים רחבים והניח אבן, עד לפה יגיע הסלון אמר בליבו, הניח עוד אבן ספר עוד חמישה צעדים והניח עוד אבן, עד לפה המרפסת והניח אבן נוספת, ספר עוד שתי צעדים והניח בלוק ישן שמצא בחצר פה יהיה ספסל אבן, לאורך הגדר אשתול עם בני עצים, ישב ושר את השיר שנלחש לו בחלומו.
בילדותי נטעתי את עצי הברוש עם אבי יובל חלף, אבי עבר לעולמות אחרים גדלתי בצילם צמחו לאיטם, הרקיעו שחקים יושב על ספסל האבן שבניתי לנוח בצילם מנסה להתחבר לעולמם, מניע את גופי בעדינות בהתאמה לטלטול הרוח, המניע צמרות מוריקות מרפה את גופי, משחרר את נשמתי נע עם הרוח מתחיל לפענח את סודם, הם עומדים בודדים מעל פני האדמה, זקופים, מנוכרים זה לזה מתחת לפני האדמה שורשיהם חבוקים באחיזת איתנים משוחחים בלחשוש הרוח, חולקים את עולמם הסודי מצאתי לי מקום טוב לנוח, בצילם של ענקים עדינים
הוא שר את השיר בחשש, מה יביא העתיד, לפתע התנער, מי מאמין לחלומות, יש לי בית לבנות. החודשים חלפו נולד ילד. חבצלת ודניאל לעולם לא דיברו על שמו עד ליום הברית. אליהו ארמה אחז את התינוק בגאווה, בחרו בו להיות הסנדק, כאשר המוהל התמני צדקיהו, שאל "מה שמו בישראל." ענו שניהם יחדיו, "אלון." שמו נקבע כבר שנים רבות לפני שנולד, אלון בן דניאל בן אליהו, נולד בלחישות השירים, את שמו חלמו בחלומות, דניאל אחז בגיטרה ושר לילדו הקט שיר שנלחש לו בחלומו.
שמי אלון בן דניאל עומד לבד לפני האל לוחש שירים לתוך הרוח לא עוצר לעולם לנוח משאיר את ליבי פתוח נוגע בלבבות אבודים יונק אהבה מהחיים לא שבע ממראה עיניים מחבק אותך בשתי ידיים
הימים חלפו ברפרוף הקיץ הגיע, הילדים נרדמו דניאל וחבצלת יושבים בלילה החמים בחצר מכורבלים בערסל שדניאל בנה במו ידיו, הוא אוחז בידיו את הגיטרה ושר לה שירים שקטים בלדינו דניאל הפסיק לנגן ושקע במחשבות. "למה הפסקת לנגן," שאלה חבצלת בפינוק. "לא יודע, שקעתי למחשבות," אמר בנימה נוגה. "שתף אותי במחשבות שלך, אל תנסה להיות החזק ובלתי שביר, אתה כבר יודע מי הנמרה בבית." "יודע ,יודע, אם חבצלת תשאג מי לא ירא," ענה בצחוק. "עכשיו תדבר או שאני שולפת את טפריי החדים". "אני בור ועם הארץ יש חלל גדול בתוכי, מרגיש כהר געש סכור, אין לי מספיק מילים להביע את עצמי יש כל כך הרבה רעיונות ומחשבות, חסרים לי את הכלים הבסיסים ליישמם, הכול חולף ברוח ללא תועלת." חבצלת קפצה מהערסל, "אמרה לו אל תזוז" ורצה הביתה ,"תיכף חוזרת". דניאל חשב בליבו, "איזה טעות עשיתי, פתחתי תיבת פנדורה ,הלך עלי". חזרה ובידה מחברת חומה, "תקשיב אהובי, עוד ביום שסיפרת לי שאביך שלף אותך מהלימודים בכיתה ז" הכנתי תוכנית עבודה, חיכיתי הרבה עד שהרצון ללמוד יבוא ממך, יש לי תוכנית לימודים מפורטת, אנחנו חוזרים לבית ספר יסודי." דניאל נבהל, "סתם צחקתי". "דניאל שלי, עכשיו זה מאוחר מדי, נפלת לידי כדי מאוד שתשתף פעולה, אם לא, סופך יהיה מר ונמהר". דניאל חזר לבית הספר יסודי, לאחר מכן תיכון, התחיל ללמוד שעת הערב קורסים בניהול. דניאל פרח הרחיב את עולמו, החל לעסוק באומנות, ציור ופיסול, גילה עולם חדש פעילות חברתית, ישב בערב וגיטרה בידיו ושר לה באהבה, שיר שנלחש לאוזנו בחלומו.
אלף מילים לא ימחישו את הרגשות שבתוכי אין סוף חלומות לא יכילו את דמיוני אני פוסע בעולמות דמיוני בפלנטה אחרת כל מראה תחושה מעוררים בתוכי מחרוזות של מילים רעיונות מופרכים כל מה שנותר לסדר בשורות ישרות לתחום את כל הסערות בתוך מבנה הגיוני לאפשר לכולם לחלוק חלקים מתוך אני הפנימי
"אני פוחדת לשאול, אבל מי כתב את השיר." "אלון, כך נלחש לי בחלום." אלון שלנו הפצפון."" "לא יודע, אנו מקבלים את הדברים בשלווה, אבל זה כל כך מוזר." "דרך אגב אתמול הוא ישב והסתכל על פרח כמעט כל היום הבן הקטן שלך, יש לו נפש של משורר." "מוזר פרח, חלמתי על משהו." הרים את הגיטרה וחל לשיר.
הגשם יורד העננים חולפים הקור שולט הימים קצרים רוצה את החום והשמש להסיר מעלי שכבות בגדים מעיקות לראות את פרחי הבר פורחים לטבול את גופי במים חמימים לשחות בשלווה עם דגים פוחזים אני ילד אבוד של קיץ לוהט מצפה בקוצר רוח לבוא האביב הימים חולפים לאט, הצפייה על נפשי מעיקה אחמם את גופי בשמיכות ואהבה
"את יודעת מה מוזר, לפעמים לחשן השירים, מופיע בחלומי כדמות אדם זקן לפחות בן מאה ולפעמים כבן חמישים בערך, קרו כבר מקרים שלחשנים אחרים הופיעו בחלומי." "דניאל אנחנו הופכים להיות מוזרים מיום ליום, אולי נניח את הדברים כמו שהם ,לא ננסה לחקור. אבל אני רוצה להבין מה עומד מאחורי הכול, האם מנסים להדריך אותנו, להזהיר, לפעמים אני לא מבין אני חושבת שצריך להניח לדברים, אני דווקא אוהבת את השירים." "כבר מאוחר בואי נלך לישון, בפעם הבאה שילחשו לאוזני בחלום, אשאל אותו מי הוא, אולי נקבל תשובות". הלכו לישון בביתם הקטן, אהבה ושלווה שררה בביתם, לחשן הופיע בחלומם.
שערך השחור בוהק לאור השמש הניצוץ בעינייך ככוכבים פועם בליבי כפרפר, נמשך אליך אל האש הבוערת עיניי מלטפות את קימורי גופך הענוג לעולם לא תהיה בליבי אישה אחרת קולך הענוג, ממלא ברוח את מפרשי מפליג במשברי החיים, מנווט את נפשי |