אני כילד נולדתי וגדלתי במדינה שבה רוח הישראליות, השורשיות והחלוציות עדיין פיעמה בליבות אנשים רבים.
נכון, היו מלחמות. נכון, היו בעיות. נכון, היה קשה. נכון, שנאו אותנו מבחוץ ומבפנים.
אבל הסתדרנו. היינו ישראלים, היינו ציוניים, היינו חלוצים, תרמנו לקופת הקק"ל הכחולה בבית הספר... רקדנו (לפחות אני...) ריקודי עם שורשיים לצלילי אקורדיון (כן, כן, אז עוד המרקיד היה מנגן באקורדיון ורק ריקודי השורות היו שירים לועזיים שמנוגנים בטייפ קסטות פשוט...), היינו מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה ולמסור את נפשנו בעד ערכים מקודשים כמו מדינה, ארץ, אדמה, עם. והיתה המון גאווה לאומית: - הצבא שלנו היה החזק במזרח התיכון - זכינו במקום ראשון באירוויזיון - זכינו בתחרות מיס תבל - היינו "על המפה" בכדורסל האירופי אבל יותר מכל, היינו גאים בעצם היותנו ישראלים ובית חם לעם היהודי באשר הוא.
אלה היו שנות ה-60 וה-70. ובשנים האלה, היה כבוד לצבא ולמשטרה. בשנים האלה, חבר כנסת או שר שנחשד בפלילים היה מייד מתפטר לפחות (אם לא מתאבד - ע"ע השר אברהם עופר). ואיש ציבור שסרח הוקע בפומבי ולא קיבל גיבוי מכל הסובבים אותו (מפני שלסרוח היה אז תופעה חריגה). והשחיתות הציבורית הגדולה מכולם היתה אז - החשמל חינם לעובדי חברת החשמל... ובשנים האלה, ראש ממשלה היה (או לפחות השתדל להיות) ראש ממשלה של העם ולא של עצמו ושל המקורבים לצלחתו, והדבק שמדביק את חברי הכנסת לכיסאותיהם אמנם מאז ומתמיד היה קיים - אבל בתקופה ההיא היה הרבה יותר חלש... והמדיניות המוצהרת היתה מדיניות רווחה, והמדינה תמכה (או לפחות השתדלה לתמוך) באזרחיה החלשים... וקיבלנו הרבה יותר בריאות בשביל הרבה פחות כסף... והיינו (או לפחות שאפנו להיות) מספר אחת בחינוך ובהישגים..... וכל אזרח שהחליט לעזוב את הארץ ולנסות את מזלו במקום אחר, בדרך כלל בארה"ב (בגלל סיבות לגיטימיות כמו קשיי פרנסה....) היה נתקל בחרפות וגידופים וקראו לו בשם הגנאי "יורד" (מישהו זוכר את זה?) ואם ועדת חקירה כלשהי קבעה שהדרג המדיני פישל (ע"ע מלחת יום כיפור, ועדת אגרנט וה"מטבחון" של גולדה, ע"ע מלחמת לבנון הראשונה ומנחם בגין) - אז הדרג המדיני לקח אחריות והתפטר!!! וב"ניקוי ראש" האגדי עשו פרודיות שלמות על כל מיני תופעות חברתיות ושלטוניות, ואז זה נורא הצחיק כי ידענו באיזשהו מקום התופעות האלה היו דבר חריג במקומותינו - ואילו היום לצערנו הפכו לנורמה השלטת...
ועל כן, אני באופן אישי הייתי אז מאוד גאה בישראליות שלי והייתי בטוח שזו המדינה הטובה בעולם. ואני יודע שכמוני עוד רבים אחרים.
היום לצערי אני כבר לא גאה.
אני עצוב וכואב על מה שנהיה מהמדינה המפוארת שלנו, אשר הלכה וירדה מגדולתה ונהייתה דומה הרבה יותר למדינת עולם שלישי (החינוך? הבריאות? השחיתות השלטונית? הקומבינות? הפשיעה המאורגנת?). אני מתבייש במה שנהיה ממדינת ישראל הגדולה והמפוארת. ומה איתכם?
השנה, חברים יקרים, חוגגת מדינתנו את יום הולדתה הששים. יום הולדת עגול. אבל אוי ואבוי לזקנה שכזאת... אני רק מקווה שכאשר אגיע אני באופן אישי ליום הולדתי ה-60, אעשה את זה בצורה קצת יותר מכובדת...
********* בפוסט הבא שלי: מדוע המאבק בתאונות הדרכים (כפי שהדברים מתנהלים כיום) הוא חסר סיכוי, מניסיון אישי מצער ********* |