ישבתי עם חבר פלשתינאי לאכול ארוחת צהרים

הוא מתגורר בכפר קטן ליד שכם.

פתאום באמצע הארוחה הוא התחיל להתפוצץ מצחוק.

כמעט ונחנק מהחומוס ולא היה מסוגל להפסיק לצחוק.

"מה קרה לך שאלתי אותו."

"שום דבר, פשוט נזכרתי בסיפור ששמעתי אתמול בכפר."

"תספר לי אולי גם אני אצחק ואשכח את החום הנורא."

"תשמע הכפר שלנו מקום נוראי, אין מים זורמים.

אנחנו קונים פעם בשבועיים מכלית מים ושומרים אותם בבור.

אין מערכת ביוב, לכול בית יש בור עמוק בחצר וכאשר הוא

מתמלא מזמינים טרקטור עם משאבה לשאוב את החרא.

הסירחון נוראי. אין איסוף זבל,  כולם זורקים את הזבל לוואדי.

מידי פעם שורפים אותו הסירחון נוראי, בעיקר בלילות.

אין חשמל במשך כל היום, ממש נורא אנחנו חיים כמו כלבים."

"אני לא מבין מה מצחיק, אני עוד מעט אפרוץ בבכי", אמרתי לו.

"תשמע עד הסוף, גם אתה תצחק. בקיצור משפחה אחת בכפר

החליטה לנסות לשפר את התנאים, ישבו והתייעצו והגיעו להחלטה.

אנחנו ניקח את הבחור הכי חכם בחמולה ונשלח אותו ללימודים בארצות הברית.

הוא ילמד וירכוש השכלה, כאשר ירוויח כסף, הוא ישלח לנו כסף לכפר ונשפר את מצבנו.

אמרו וביצעו, הבחור עשה חייל בארצות הברית, פתח חברת הזנק והרוויח מיליונים.

והתחיל לשלוח כספים למשפחה ומצבם השתפר, אבל הכפר עדיין נשאר עלוב.

הבחור הכיר בחורה אמריקאית והתחתן, קנה בית עם בריכת שחיה וכלב קטן לילדים.

הכלב היה כל הזמן היה עצוב ובדיכאון, מעולם לא כשכש בזנב.

הוא לא חסך כסף, הביא לו מאמן מיוחד והכלב עצוב.

הביא לו פסיכולוג לכלבים בזבז אלפי דולרים והכלב עצוב, הוא התייאש והניח לו.

כאשר הוא קיבל אזרחות אמריקאית הוא בא לביקור בכפר, כל המשפחה כולל הכלב.

הוא נחת בנת'בג והכלב עצוב. נסע במונית עד הכפר והכלב עצוב.

ברגע שהם הגיעו לכפר הכלב התחיל להשתולל משמחה ולא ונרגע.

הוא פנה לכלב, "כלב מטומטם היה לך את התנאים הטובים בעולם והיית עצוב.

פה בכפר המסריח אתה שמח."

הכלב הסתובב ואמר לו, "מה אתה מדבר, פה בכפר זה חיי כלב אמתיים."

נחנקתי מצחוק, הפלשתינאים התחילו לפתח חוש הומור.