אין זה אלא הפחד מזרועותינו,

הממזר הממית שאת כה להוטה אחריו,

מחלחל לתוכך מעט בכל פעם,

חורש מזימות ומחכך בכפיו. 

האם אני ראוי לתוגתך,

לחריקת השיניים הלילית, 

דורות רבים מתענים בשתיקתך,

המנוול לוחש לאוזנך האכזרית. 

שתסכין לפיתויי שגרת המועקה,

לעז הבריות, ביאושי הבטלות,

הם מציירים קבצן כעלוקה, 

מרוב חלחלתם מעוצמת האביונות. 

אין זאת אלא בהלת הבדידות,

מוסכת גופות נבעתים באפלה,

ערב ערב, קורסת לאהבת האבלות,

מתערטלת רצוצה, ממלמלת משאלה.