| "למה לא מספרים לי שום דבר?"אי אפשר להאשים את האלצהיימר בכל. להגנתה של המחלה אפשר להגיד שלא הכול באשמתה. יש תלישות, זריקות או סטלנות מסויימת שעוברת אצלנו במשפחה ובגנים כבר דורות... נכון, לא עד כדי כך שהגיוני שנגיד בכל רגע ורגע "למה לא מספרים לי שום דבר?" למשל, שהילד התחתן. במיוחד כשהילד כבר בן 63 ויש לו שלושה נכדים. אבל משפטי מפתח של המחלה הם "למה מסתירים ממני?" או "כאלה סודות במשפחה שלי..." כמו שראינו אצל חנה מרון בסדרה "קרובים קרובים", בהצגה "החולה ההודי" של בית ליסין (ניתקתי את קשרי עם החברה שהמליצה על ההצגה הזאת. סרטן, אלצהיימר, ומוות, והכול בהצגה אחת, שהיא לא מצחיקה!), ואצל גברת רוזה בספר המהמם(!) "כל החיים לפניו". שם, בתרגום הישן, רוזה חולה ב"שכחת". אבל יותר מכל חולי האלצהיימר, ומיד אחרי אימי, אני אוהבת את דוגי הדגה המחופפת בסרט המצויר שהוא כיף צרוף, "מוצאים את נמו". במשך כל הסרט הדגה (עם הקול של אלן דג'נרט) מחפשת את נמו, לבסוף כשפוגשת אותו היא אומרת לו, "איך אמרת קוראים לך? נמו. הו, איזה שם יפה!" גדול, גדול וגדול! ובשיטוטה באוקיינוס כשפוגשת כריש קטלני, אפור, עם שיניים שלא נכנסות בכל המסך, שאומר לה: "רוצה לבוא למסיבה, בובה?" היא, הקטנה כמו נקודה וכחולה עונה, תוך שהיא מקפצת בנשיות מצד לצד: "הו, מסיבה! איזה רעיון נפלא! אני דווקא אוהבת מסיבות..." עצום.כיוון שאני יסודית ורצינית, כשבני הבכור התגייס למערכת החינוך, כלומר, נרשם לכיתה א', החלטתי ללמוד את הנושא, ולהיות אימא כמו שכתוב. נרשמתי לבית ספר להורים במכון אדלר, והחילונו להיפגש בראשון לציון, מקום מגורינו אז, כ – 20 הורים, שישבו במעגל, קיבלו טיפים לחיים וקיטרו על הילדים החדשים שפרצו אל חייהם. סיפרתי שאני מאוד מודאגת, ואני לא יודעת איך יסתגל הילד שלי למערכת החינוך, כי הוא כזה אסטרונאוט, כשהוא נכנס למקלחת, אם הוא רגע אחד חולם (ורוב הזמן חלם), או רגע אחד לא שם לב, הוא כבר לא יודע אם התרחץ, או לא... אם הוא לפני או אחרי. תהרגו אותו, לא היה לו צל של מושג! לא היה לו קצה של חוט. ממש לא זכר. בעודו בבגדיו לא ידע אם הוא קודם, או אחר כך. אם התפשט בכלל, או שכבר התלבש... הסברתי לו: "נשמה מתוקה שלי, תסתכל מסביב. אם הרצפה או האמבטיה רטובים, זה סימן. סימן שמה? (צוחקת עליכם) אם רטוב סביב, והמגבת רטובה, ואתה כבר לבוש סימן שהתרחצת!"קבוצת ההורים צחקה מהסיפור הזה, כמו מסיפורי האחרים, כאילו איך יתכן בכלל ילד כזה, ואז אחד מהם הצביע, קיבל את רשות הדיבור מהמנחה ופנה אלי: "את חושבת שהוא דומה במשהו לך? כלומר, אני מסתכל על הנעליים שלך, שהן בסדר, אבל תסתכלי על הגרביים". אני מסתכלת כמו כולם במעגל על הגרביים המבצבצות מתחת למכנסיים, שאני כבר רגילה שהן בצבעים שונים, אבל לקבוצת התמיכה שלי זה חדש, והם שוב מנגבים את הדמעות מצחוק. לא רציתי להחמיר את מצבי ולספר על הפעם ההיא בלב דיזנגוף, כשעיני צדו את נעלי המשתקפות בחלון הראווה, ולחיי בערו מחמת הבושה. נעל ימין ורודה ושמאל כחולה! אני בדיזנגוף, והבית רחוק... להגנתי אומר שזה היה בתקופה שהייתי רוכשת מספר זוגות באותו דגם ובצבעים שונים, כך שזה הרגיש דומה... |