אחד המראות העצובים בפוליטיקה הישראלית הוא מראם של חברי הכנסת לשעבר בבואם בימי חג ומועד למליאה. מכינים להם כסאות נוספים – אבל אלה לא הכיסאות ההם. אלה כסאות מתקפלים.

חמור עוד יותר: אף אחד לא הולך לצידם נכון לתקוע מול פרצופם מיקרופון פתוח. אין עוזר פרלמנטרי שיעלה לפייסבוק את ההגיג האחרון. אין נהג. יש כתבים צעירים שלא מצליחים להדביק שם לפרצוף.

ואולי טוב שכך - הם נראים כצל חיוור של מי שהיו. אנשים ונשים שהיו מחוברים פעם למקור עוצמה – עד שהבוחר או מישהו במרכז המפלגה ניתק להם את הזרם.

הם לא נגמלו.

חשבתי לא אחת על ה-120 בגבעת רם כעל מכורים קשה לסם הכח והפירסום. לא שונים מאד מאלה המסקרים אותם. פוליטיקה. תקשורת. תיאטרון. עריכת דין.

מקצועות ממכרים.

 שכן, אחרת איך אסביר את הצורך לחזר 24 שעות ביממה אחרי בוחרים וחברי מרכז, לשגר ברכות בימי הולדת ולהגיע לחתונות-בר מצוות.  לקום בבקר עם חרדה מתמדת שמישהו ירצה להתיישב דוקא על המשבצת שלך כנציג המושבים או המגזר או המחוז הגיאוגרפי.

לראות את ערימת השואפים לרשת ולדעת שלא אחד מהם ממתין לרגע של מעידה. לזהות את זה שיכרכר לפניך עד שיהלום מתחת לחגורה. לאגף אותו. לבלום אותו.

חיי המשפחה מוקרבים תמיד וגם אם המשפחה תומכת – היא סובלת. הפתיחות וקבלות הפנים. החיים בסניף. בלשכה. הימים הארוכים במסדרונות הדחוסים אני-אני-אני בירושלים. השנאות הגדולות והבריתות אד הוק בועדות.

השאלה מה לכל הרוחות אירע ואיפה טעינו שלא קיבלתי סגן שר והוא קיבל. הצער על ראשות ועדה שהיתה כמעט שלנו ואיננה עוד. הראיונות בערוץ הכנסת אבל לא בפריים טיים במהדורת הלילה. התחושה שככל שאתה ממתג יותר – זה עדיין נותר אפור למדי בהשוואה לאחר שהחל את דרכו לידך – והגיע.

והקשה מכולם – הצורך להתקרב למספר אחד. לאותת לו שמה שלא יקרה, בכל תרחיש, בכל מעידה – אתה איתו. כולנו יודעים שהכל בפוליטיקה בערבון מוגבל כמובן – אבל לשדר שאני אחר. אני לתמיד. ידידים לעולם. יותר מברית פוליטית. שני חברים באותה מלחמת חפירות.

לנחש מי כוכבו עלה ומי מניותיו בירידה. לייצר את השדולה למען איכות הסביבה, החלב, מחיר הקוטג', סלולרי לכל ילד- ובלבד שתאותת בפנים ובחוץ שאתה בזינוק למעלה. למצוא את נוסחת הבידול. אחד משלנו. אחד מהעם. אמין. לא גבה ליבו. איכפת לו מאחרונת הקופאיות במרכול.

אז למה הם כאלה חשופים יותר לצורך המתמיד לקחת מנת יתר? מפני שעסקנות ציבורית היא אופי. מפני שהצורך להשפיע ולהטביע חותם מתחיל בגן הילדים ואחר כך כשאתה גזבר או מזכיר ועד הכתה ואחר כך עורך את עיתון הסטודנטים או מנהיג את תא הסטודנטים למען ישראל בעתיד.

הם כאלה כי זה טעם חייהם. ולפעמים גם אחרי הנפילה והמעידה יש שממציאים את עצמם מחדש. קמים ורצים לסיבוב נוסף. תמיד הערכתי אותם יותר – מפני שגם אחרי סידרת מהלומות, כמו מתאגרף המסרב לוותר, וגם סמוך מאד לספירת עשר, הם היו שוב בזירה – מוכנים לעוד. עור של פיל או כושר ספיגה – אבל בכושר. מכורים לכל החיים. 

והחזקים מכולם – אלה שמצאו בנפשם את העוצמה להינתק בשיא. לקום וללכת. לרדת מרכבת השדים והסחרחרת האינסופית של תן וקח. להתבונן בנפשם פנימה ולדעת שהם רוצים פסק זמן- עכשיו. ולפעמים -  ניתוק והליכה למחוזות אחרים  שבהם  יש לך זמן לראות את ילדיך הופכים לנוער ואתה מסוגל לקרוא ספר טוב מתחילתו עד סופו. 

המקצועות הממכרים. מי שהיה בהם יודע. 

אני זוכר היטב חיקוי שעשו לי ילדי שנים אחרי שחזרתי משליחות עיתונאית בוושינגטון.

הם חיקו אותי יושב ליד מקלדת. מתקתק במרץ וראשי תקוע במסך המחשב.

אבא – אנחנו לוקחים את המטרו ונוסעים לדאון טאון וושינגטון.

אחלה – תעשו חיים.

אבא- אנחנו נוסעים לסיור לילה רגלי במקום הנחשב לאזור הפשיעה הגדול של העיר.

קחו מפתח. תהנו. 

משה כחלון - צילום של מרים אלסטר מצוות המוכשרים של "פלאש 90" * תודה על ההתר להעלות אותו כאן.