ענבי הקיאנטי האדומים

נצצו בשמש

וצבעו את הדשא ארגמן,

גפנים שניקנו בכסף רב

מהכרמים של הפאמיליה קאסטלני

רק כדי שיטפסו על מעקה המרפסת

ויעטו את החצר

גלימת שני מקטיפה משכרת.

לאט לאט נזכרת

איך התנשקנו מתחת לגשר,

כמה הרגשתי בטוחה,

ידעתי שליבי

מזמן שייך לך.

מנערת את האבק

מהמזוודה ששכבה על הארון שנים,

אורזת את זיכרונותיי הישנים,

רק עוד מעט,

זה חייב להצליח...

הוא מחכה לנו שם, אהובי,

השליח,

הוא בא במיוחד,

אושיט לך את היד

ואלחש :

"שלך" ,

אביט בעיניך הנוצצות משמחה

והכל יהיה

כפי שתוכנן,

מעבר לגבולות הזמן,

עוד לפני שהגענו לכאן.

זעקות אנשים

מחרישות את אוזניי,

עשן סמיך וחונק

חודר לעיניי.

הבית קורס

כמו אבנים במפולת,

להבות בוערות

מקיפות אותי...

מערבולת...

מאיצות בי את הדופק,

מחפשת אותך באופק,

בטוח ויציב,

אין איש מסביב,

רק אני

והרשפים הלוהטים...

בכל פינה מוטלים

יקרים שמתים,

כל כולי

עטופה

בחליפת תבערה,

אין ברירה

רק להימלט,

איפה אתה, אהבה שלי, כעת,

כשאני לא רואה בעיניים

והפחד מעוור?

חייבת להגיע לכיוון המים

מעולם לא רצתי בחושך כל כך מהר...

קול הפעמון

הקורא למיסת חצות

ממרומי הקמפנילה די ג'וטו

צלול וברור

מסמן בי אישור,

מנתב בי קיצור

לכיוון הנהר.

רגליי מועדות

על המרצפות העקומות

בכיכר סניורה הקודרת.

מרגישה מסוחררת.

האורות מגשר פונטה וקיו

קורצים אלי מתוך השחור,

לא מביטה לאחור.

הסירות שעגנו

קרוב למזח

על גדות נהר הארנו

התנדנדו ברוח

כמו כלי משחק בתוך אמבט.

הגעתי,

אני ממש כמעט.

וכשהנחתי את כף רגלי על הסיפון,

נחושה לקחת כל סיכון,

מאבדת איזון.

תחושה שהמים מציפים את כולי,

מוזר משהו,

גם כשהרגשתי חנוקה

היה מין רוגע כללי

בכל נשימה שכבר לא פעמה בי,

עטופה בנשמתך שצללה ונגעה בי,

כאילו נולדנו במים שנינו

כבר מתחילה,

תרדמה משחררת,

תחושת הקלה.

שתי נשמות

חבוקות וצמודות

בלי לחשוב על מחר,

שתי נשמות

במצולות הנהר...

רחוק מהחוף

מעבר למימד הזמן,

בדרך אל האינסוף.

אתה כאן.

ידעתי שתבוא.

בפנים בפנים ידעתי.

במקום השקט,

בתום הבעירה

ומכאן, אהוב שלי,

אין כבר דרך חזרה...