כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ניצנוצים

    ניצנוצי מחשבות במציאות הזויה

    0

    הבדואית מסוריה שכבשה את המזה"ת

    2 תגובות   יום רביעי, 17/10/12, 11:05

     

     זנוביה מלכת המדבר

     

    ''

    המלכה זנוביה לפני חייליה[1]

     

    נתקלתי בה במקרה. תוך שיטוט בין דפי המאה השלישית לספירה היא הופיעה כמו מתוך סרט הוליוודי. סוסה הלבן פסע לאיטו ועיניה החומות בחנו בסקרנות את הקמח הצהבהב הדקיק של הדיונות שמדי פעם הסתחרר לו במחול בין שיני הבזלת שחורים ונעלם כלעומת שהופיע. עקביה נלחצו קלות אל צלעות הסוס, שעבר לדהרה קלה. היא הסבה ראשה לאחור ומבטה נתקל בנקודה שחורה שמדי שניה הכפילה את גודלה - נמר שחור שקיצר את המרחק ביניהם בזינוקי ענק. גופה נמתח, תוך שהיא מזניקה את גופה הגמיש מהאוכף אל צידו של הסוס הדוהר ובקפיצה מהירה התיישבה כשגבה מופנה לכיוון הדהירה ופניה לעבר החיה המדלגת בזינוקים ענקיים שבעקבותיה. ידה נשלחה אל האשפה שעל גווה, ומתחה את מיתר קשתה. הנמר זינק זינוק אחרון בטפרים שלופים ומעופו נקטע ע"י החץ שננעץ בעינו. הוא התפתל באוויר מכאב וצנח שואג לצד פרסות הסוס הדוהר. חבורת המלווים שדהרה בעקבותיו הקיפה את החיה הפצועה בחניתות שלופות.


    נשימתי שנעתקה בעקבות דמיוני המתפרע חזרה אלי. שבתי ונשאבתי אל דפי הסיפור על זנוביה. דמותה הפעימה את Geoffrey Chaucer, בן המאה ה-14, שכלל אותה ב-"סיפורי קנטרברי". היא אף שמשה השראה לשלוש אופרות הנושאות את שמה Tomaso Albinoni (1694), Pasquale Anfossi (1789) ו- Rossini (1813). ואניטה אקברג שיחקה את דמותה (1959). למרות זאת היא בחזקת נעלם עבור רובנו. קליאופטרה האגדית, שזכתה לעטו של ברנרד שאו ("קיסר קליאופטרה") ולגילום דמותה בהוליווד ע"י אליזבט טיילור, הפכה למלכה האולטימטיבית. בתחרות על עוצמה בעולם הגברי זכתה במקום הראשון האשה המתמרנת עוצמה ע"י נשיותה על פני זו שיופיה רק עידן את יכולותיה האינטלקטואליות והאסטרטגיות.  


    מלכת המדבר, שהפליאה לצוד חיות טרף, צעדה לצד בעלה במסעות המלחמה שניהל, ושבה לטרקלינה שבפלמירה (תדמור הסורית) כדי ללמוד מפי הפילוסוף לונגינוס פילוסופיה ותיאולוגיה. הנסיכה הבדואית, שנודעה במזרח ביופיה ובחוכמתה, הצליחה באבחה אחת להפוך הפיכת חצר בה נרצח בעלה למנוף שלטוני, לנצל את אי יציבות השלטון ברומא ולהשתלט בכוחות עצמה על המזרח התיכון, מטורקיה עד מצרים והובסה ב-272 ע"י אאורליאן, הגנרל שהפך לקיסר. חייה הפכו למיתוס וסופה לאגדה. יש האומרים ששיספה לעצמה את גרונה, או בלעה רעל, כדי להימנע מחרפת השבי, יש הטוענים שנרצחה ע"י רודפיה. קיימת גם אפשרות סבירה למדי שהוציאה ימיה בווילה מפוארת בטיבולי שבפרברי רומא. פסליה נעלמו ואת מראה דמותה אפשר לנחש רק ממטבעות שהטביעה.


     

    ''bia_bodemuseum.JPG מטבע עליו חקוקה דמותה של זנוביה

     

    ב-2008 שרת התרבות הסורית פתחה תערוכה בפריס בה הוצגו הממצאים הארכיאולוגיים העשירים שהתגלו בארבע מאות השנה האחרונות בתדמור. הספר שליווה את התערוכה Moi, Zenobie Reine de Palmyre ("אני זנוביה מלכת פלמירה") הכולל מאמרים ותמונות של הממצאים, פורש לפני הקורא כנפי דמיון מדהימים. מאחר וכל המידע מהתקופה כמוהו ככתב חידה המבוסס בעיקר על פענוח של כתובות על מצבות ואבני דרכים, או על כיתובים על מטבעות, ניתן לכל היותר לנחש אבני דרך עיקריות בהיסטוריה של המלכה, ולנסות להתאימם למיתוסים המאוחרים שנכתבו ע"י הרומאים (Historia Augusta) באגדות ערב או ע"י מחקרים ורומנים שרובם נכתבו בחמישים השנים האחרונות.


    תהפוכות המאה השלישית לספירה

     

    עיירת הגבול הקטנה פלמירה שכנה לחופי נהר הפרת. דרכה עבר אחד מנתיבי דרך המשי והבשמים מהמזרח ותושביה התפרנסו בעיקר ממסחר ומהובלת שיירות. האזור לחופי הפרת היווה במשך מאות שנים אזור ספר בין הרומאים והפרתים. הבדואים שמרו על הניטראליות ועל יחסים טובים עם השתיים וסחרו עם שני הצדדים. עד המאה שלישית היו ניסיונות ספורים של הרומאים להרחיב את גבולם מזרחה לפרת, אך כולם נכשלו. במאה שלישית המגמה התהפכה. האימפריה הפרתית נכבשה ע"י הפרסים ואלה, בהנהגת מלכם שאפור I, שיגרו את צבאם לעבר הים התיכון. הקרב הראשון התחולל בין שאפור I לבין הקיסר ואלריאן, שגייס למערכה שבעים אלף חייל מכל רחבי האימפריה. בשנת 260 וולריאן הפסיד בקרב ליד אדסה (בגבול ארמניה) נלקח בשבי והוצא להורג בעינויים קשים. סוריה נפלה ליד הפרסים.


    עלייתה של פרס לוותה בהתרחשויות הרות אסון באימפריה הרומית. סופר אנונימי תאר את רומא כ"גוף חולה הרתום לסוס משתולל". החל מ-242 הצטרפו גם עמי אירופה ללחץ על הגבולות במערב ובדרום, בערבות פרוסיה והונגריה ועל אדמות הדנובה והריין. נוספו לכך מלחמות גנרלים, שהחלו מרציחתו של קראקלה בשנת 218 והמשיכו לאורך המאה כולה. כל גנרל שניצח בקרב מוצלח כלשהו ראה עצמו כמועמד לרשת קיסר מכהן, ולפעמים גם הצליח. ההיסטוריון הרומי בן המאה החמישית קרוזיוס, מסכם את אסונות התקופה:


    "לפתע, ברשות האלים, העמים בגבולות רומא התירו כל רסן ופלשו מבעד לגבולות האימפריה. הגרמנים חצו את האלפים ופלשו והגיעו עד ראוונה. האלמנים חצו את הגאול וחדרו גם הם לאיטליה; יוון מקדוניה וחלק מאפריקה סבלו מהתקפות הגותים; דאקיה אבדה לאימפריה; הגרמנים השתלטו על ספרד; הפרתים כבשו את מסופוטאמיה ונלחמו על סוריה, אפילו עכשיו (במאה החמישית) ערים רבות באימפריה סובלות חרפת רעב".


    פלמירה על המפה

     

    ''

    http://magazine.voiaganto.it/wp-galleryo/syria-brevivet/palmira.jpg

     

    שנת 256 האירה פניה למלך פרס, שאפור הראשון. הוא השתלט על חלקה הגדול של סוריה וחיל החלוץ שלו השתכשך במימי הים התיכון. פלמירה ושכנותיה חככו בדעתם אם להצטרף למנצח הפרסי או לשמור אמונים לאימפריה המתפרקת. היה ברור לכולם שהאימפריה הרומית שוב לא יכלה לספק הגנה נגד הפרסים. בפלמירה עצמה היו שתי סיעות, פרו-פרסית ופרו-רומית. בראש נאמני רומא עמד אודנאטוס, מנהיג ממוצא ערבי שרכש לו שם כמנהיג צבאי מוכר בצבא הרומאי.


    אודנאטוס שיגר לשאפור מלך פרס שיירת שלום ארוכה של גמלים עמוסים בסחורות נדירות ונדחה בבוז. נותרה לו רק אפשרות אחת – להילחם. הוא אסף את צבאו, הדף את הצבא הפרסי מזרחה לפרת (262). הצבא הפרסי המשוריין וכבד התנועה, ששנתיים קודם לכן שבה קיסר רומאי והשמיד את צבאו, נחל מפלה ניצחת מידי צבא הפרשים הבדואי הזריז ונסוג לבירתו.


    אודנאטוס ניצל את ההצלחה וב-267 חידש את ההתקפה נגד הפרסים והסיג את צבאם עד לשערי בירתם – קטסיפון (Ctesiphon). בשובו מפרס עטור תהילה עצר באמסה (חומס), לחגיגת יום הולדת, ונרצח עם בנו הבכור ע"י דודנו מאוניוס (Maeonius) שקשר נגדו. אלמנתו הצעירה זנוביה גילתה תושייה, הביאה מיד את הקושרים לדין והוציאה אותם להורג. רומא הופתעה מהמהירות והנחישות בה פעלה זנוביה ולא הספיקה להגיב. במקום מושל נושא דברה, קבלה רומא מלכה צעירה שאפתנית ונועזת.


    זנוביה – המלכה הלוחמת

     

    זנוביה ידועה בהיסטוריה כאחת ממלכות המזרח הגדולות, שהתפרסמה בזכות יופייה וחכמתה ובגלל סופה הטרגי. המשוררים הדגישו שלוש מתכונותיה הבולטות: יופייה, התלהבותה ורצונה הבלתי נדלה ללמוד. שמה הערבי, אל-זאבא, פירושו בערבית "אחת ששערה ארוך ושופע". בפלמירה היא הייתה ידוע כ-בת זבאי, בתו של אל-זאבא. שערה השחור גלש על כתפיה; שחור עיניה וצחות עור פניה הבליטו את שיניה הצחורות כפנינים.


    יתכן ויופייה המהמם משך את האלמן בן ה-35 אודנאטוס, שנשאה בהיותה בת 14. הוא היה בפסגת הישגיו, מוכר כשיח' השייח'ים, וחוץ מבנו הבכור מנישואיו הראשונים, מאומה לא יכול היה להעיב על עתידה של זנוביה ועל עתידו של בנם המשותף וואבאלאט (שנולד כנראה בשנת 256). בנעוריה זכתה לחינוך של בני האליטה הפלמיריאנית; שלטה שליטה מלאה בפאלמירית, בארמית, ביוונית, במצרית, והתמצאה בלטינית. ההיסטוריונים מספרים לנו, על היותה ציידת נלהבת ולוחמת נועזת שנהגה להצטרף אל בעלה כלוחמת וכציידת.


    היא נמנתה על משפחת השליטים המקדונים של מצרים, ובכיתובים על אבני זיכרון היא מוזכרת גם כבת למשפחת אנטיוכוס הרביעי – אפיפאנס, ששלט בסוריה בשנים 164-175 לפנה"ס, והידוע לנו ממרד החשמונאים. אשתו קליאופטרה תיאה הייתה בתו של פתולמיי השישי במצרים. ייחוס מורכב כזה כנראה שאינו פרי דמיונה הפורה של זנוביה והשתלב היטב בחברה הקוסמופוליטית שאכלסה את העיר. היא ניצלה היטב את הקשר לשושלת המשפחתית הזאת כלגיטימציה לזכותה לשלוט בפלמירה, ומאוחר יותר במצרים.


    חצר המלכות של זנוביה

     

    המקורות אינם מזכירים סנאט או בית משפט. ניתן לשער שמבנה האדמיניסטרציה היה רומאי. בין באי חצרה ניתן למצוא אינטלקטואלים ואנשי צבא. זנוביה אהבה את חברת אנשי הצבא ולא פעם רכבה אתם באימונים. ניתן היה למצוא בחצר סריסים (ארוכי שיער נעדרי זקן ובעלי חזות נשית), נערות צעירות שעיקר תפקידן היה לעסות את רגליה. לא חסרו פינוקי החצר הפרסית והרומית כמו: אמבט מבושם, אריגי משי, בשמים, שטיחים רכים, מגשי זהב ואמנות זכוכית מצרית וסורית.


    ביחסי חוץ זנוביה זכתה לתמיכת ארמניה ותמיכה מסיבית של שבטי ערב. תומכי פרס עמדו מהצד. המסורת קשרה את פלמירה עם חצר-מוות ועם המלכים של דרום ערב; וכן עם יהודה. (בבית שערים התגלו מצבות הנושאות שמות פלמיריים).


    זנוביה זכתה לתמיכה רחבה של אנשי הרוח. המפורסם שבהם היה קאסיוס לונגינוס שתואר ע"י בן תקופתו אנפיוס (בספר "חיי הסופיסטים") כספריה חיה וכמוזיאון מהלך. בהיותו כבן שישים שמח להיענות להזמנתה זנוביה להצטרף לחצרה בפלמירה. תפקידו העיקרי היה ללמד את המלכה בסמינרים בהם הרצה בחצר המלכות על פילוסופיה יוונית וניאו-פלטונית, ותיאולוגיה (יהודית, נוצרית ודת השמש).


    המלכה הושפעה מהדתות המונותיאיסטיות המזרחיות, היהדות, הנצרות  והמניכאיזם, וכן מפולחנים מולטי-תאיסתיים מערביים. מייחסים לה התייעצות עם האוראקל של אפולו מסלוקיה, לפני הקרב הגורלי עם אאורליאן, או קבלת נבואה של אפרודיטה לפני אותו קרב. יש גם עדויות שזנוביה המירה דתה למניכאיזם, המתחרה המסופוטמית לנצרות, שכמעט והפכה לדתה הרשמית של פרס. שמועות אלה נכונות כמעט כשמועות על יהדותה. לפחות יש עדויות לכך שלאסטרולוגיה הבבלית היה תפקיד בחצר מלכותה.


    מרד במדבר

     

    בשנתיים שחלפו מהירצחו של אודינאטוס ב-267 זנוביה הצליחה למצב את עצמה בתודעתם של אזרחי פלמירה, כמלכת המזרח. כשהיא נסמכת על צבא בדואי מיומן. מצוידת ביוקרתה הצבאית והמדינית יצאה זנוביה להרפתקה הגדולה של חייה – קריאת תיגר על שלמותה של רומא.


    כבר ב-269 זנוביה הרחיבה את מוטת השליטה שלה לפלסטינה. בסוף אותה שנה סרה גם אמסה (חומס) לשליטתה, אולם את הצעד המכריע נקטה ב-270 כאשר שלחה את ראש צבאה זאבדאס לפלוש למצרים. מסע הכיבוש עלה יפה וזנוביה, שדברה מצרית שוטפת, ראתה עצמה כיורשת הלגיטימית של קליאופטרה. היא המשיכה במסעות הכיבושים, השתלטה על אסיה הקטנה (עד אנקרה) והגיעה עד פאתי קונסטנטינופול.


    אאורליאן


    בשנת 270 הכתירה רומא את אאורליאן לקיסר והיציבה מול זנוביה יריב מוכשר ונקמני שכמוהו לא יכלה לחזות מראש. הקיסר החדש שבהכתרתו מלאו לו 56 שנים, היה עתיר ניסיון קרבי ודיפלומטי. עם קבלת השרביט הוא נאלץ להתמודד מייד עם סדרה של בעיות יסוד צבאיות פוליטיות וכלכליות. האימפריה הישנה, שהתבססה על פרינקפס וסנאט ועל רומא ואיטליה כמלכת הפרובינציות, מתה, או הייתה בתהליך גסיסה; חברה חדשה, בעלת אידיאלים דתיים וחברתיים נולדה. במשך פחות מחמש שנות שלטונו הצליח אאורליאן להשליט סדר באימפריה ולשקם את עצמתה.


    הוא מיהר לייצב את הקו בדנובה ופנה מזרחה להציל את מצרים, אסם התבואה של רומא.


    כיבוש פלמירה


    זנוביה כבשה את מצרים ב-269-70. אאורליאן שלח את פרובוס (הקיסר הבא) להחזיר את מצרים לידי האימפריה, בעוד הוא עצמו יצא את רומא בסוף 271 והגיע לפלמירה באוגוסט 272. הצבא הרומי הגיע לאנטיוכיה לאחר צעידה של ארבעה חודשים. במקום זה המתינה לו זנוביה עם צבא של שבעים אלף איש. ניסיונו עתיר הקרבות של אאורליאן וכישרונו כמצביא הכריעו את הכף. הצבא הפלמירי הוכה בקרב זה ובקרב נוסף ליד אמסה ושרידיו נסוגו עם המלכה לפלמירה. הוא לא השתהה באמסה ומייד לאחר קרב קשה, פנה לצעידה של 140 ק"מ במדבר, ללא מים, ליעדו הסופי – פלמירה והטיל עליה מצור. המהלומה המכרעת נחתה על זנוביה עם עריקת בני בריתה הארמנים לצד הרומאים. כצעד אחרון של ייאוש ניסתה זנוביה להימלט מהעיר ולבקש את עזרת הפרסים. אך נלכדה עם בני לווייתה ע"י פלוגת פרשים רומים על מעבורות הנהר. העיר נכנעה.


    מפלמירה, אאורליאן צעד מייד לאלכסנדריה ודיכא את המרד המצרי. או אז הכריז אאורליאן: "רעי האזרחים, בניו של רומולוס, אין עוד סיבה בעולם לפחד. אספקת הדגנים ממצרים, ששובשה ע"י בריונים, תתנהל כסדרה לא הפרעות". הוא הגדיל את מנת הלחם שחולקה לאזרחים והשית קנס על מצרים.


    וילה בטיבולי

     

    אאורליאן הגיע עם שבויו לרומא רק ב-273. לצידה של זנוביה ופמלייתה היה גם המנהיג הגאלי טטריקוס, שהסגיר עצמו לידי אאורליאן על אנשיו. שני שבויים נכבדים אלה היו היהלום שבכתר תהלוכת הניצחון של אאורליאן.


    מה קרה לאסיריו של אאורליאן? בימי הרפובליקה היה נהוג לטבוח את השבויים עם הגיעם למקדש של יופיטר, אך היו גם מקרים של חנינה. זנוביה פרשה בצורה מכובדת והתגוררה בוילה בטיבור (טיבולי), למרגלות מקדש ווסטה. יתכן שהיא נישאה בשנית.


    פלמירה חרבה ותושביה חפשו מחסה בין ההריסות. ברבות השנים הפכה לעיר שוק ששרתה את השבטים הנודדים. מאה שנה מאוחר יותר העיר התנצרה, והמקדשים של האלים שהגנו על העיר, בל ובעלשמין, הוסבו לכנסיות.


    אחרית דבר

     

    סוריה של המאה השלישית הצטיינה בפלורליזם ובסובלנות תרבותית. הדוגמה הטובה ביותר היא העיר דורה-אירופוס. החפירות האחרונות בדורה-אירופוס, חושפות פנים חדשות של עיר המפתח הגדולה שעל נהר פרת, שנפלה לידיו של שאפור. היא שמשה כמוצב הדרומי שעל הפרת והגנו עליה שנים עשר קוהורטות של בני פלמירה. ייחודה היה בקוסמופוליטיות הנרחבת של האוכלוסייה, וכל דת מרחבי האימפריה בנתה בה את מקדשה. ניתן למצוא בה את מקדשי ארתמיס, יופיטר, של אלי פלמירה, מקדש לזיאוס מיתראס, גד, כנסיות בפטיסטיות ובתי כנסת שבין שרידיהם נמצאו ציורי קיר בנושאים תנ"כיים מהיפים שהתגלו אי פעם. בציורים ניתן לזהות את עמק העצמות היבשות של יחזקאל, ציור מפורט של מקדש שלמה בירושלים; חציית ים סוף; משה מכה בסלע; יעקוב נאבק במלאך; משיחת דוד ע"י שמואל, וציורים רבים נוספים הנדירים באומנות היהודית.


    על סוריה האחרת, בפעם הבאה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/10/12 16:51:
      מעניין,מרתק ומסקרן. כתבת נהדר.
        17/10/12 15:13:
      מרתק.

      ארכיון

      פרופיל

      דוד פלד, David Peled
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין