כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    כמו פרח קטן בחורף - סיפור אהבה מסוג אחר

    24 תגובות   יום חמישי, 18/10/12, 11:13

    שלום. זאת מעיין / מא צ'ינג-ג'ו - סינית שחיה בישראל.

     
    אחרי שתיקה ארוכה, החלטתי להשאיר את כל השיגרה העמוסה בצד ולכתוב משהו על חברה שלי שהגיעה לישראל מסין ועל חברות.

     


    אני אחת מהאנשים האנוכיים האלה, רגילה לפגישות ולפרידות, שומרת על מרחק ואדישות מסוימת, שולטת ברגשותיי במידה, כמובן לשם הגנה עצמית. רק לפעמים השמירה הזאת מתמוטטת, ואז אני מוצפת ברגשנות יתר, עד כדי כשל בתפקוד, כמו למשל איך שאני מרגישה עכשיו, אחרי הביקור של החברה שלי.

      


    יכול להיות שמכיוון שאני עדיין צעירה יחסית, חברה מלפני עשר שנים עבורי היא כבר חברה מהנצח. הכרנו בכיתה י''א. היא ישבה אחרי בכיתה, במשך שנתיים (בגיל 16-17). היינו ביחד כל יום משבע בבוקר עד עשר וחצי בלילה, במפגש יותר אינטנסיבי מאשר עם ההורים, שהיה רק פעם בשבוע. באותה תקופה, הקשר בין בנים ובנות בכיתה היה מבוקר, מחשש שיהפוך לרומנטיקה מוקדמת לזמן הראוי. במובן מסוים ידידות בין הבנות הייתה עבורינו חבל ההצלה מהלימודים העל-אנושיים. בין "העינויים הלימודיים", צחקנו ביחד, חלמנו ביחד, הצצנו ביחד מעבר לעולם הסגור של נערות סיניות, עברנו ביחד מיליוני מבחנים שכל אחד היה כמו קרב במינוח שלנו...

     
    מעניין שהיום, כשאני חושבת על התקופה הזאת, עם כל הקשיים וכל הסבל, הייתי מגדירה אותה כאחת התקופות השמחות ביותר בחיי, וללא ספק, היא אחד הגורמים העיקריים לקשר החזק שלנו. אולי דווקא בגלל התנאים הקשים, הידידות יכולה לצמוח ולפרוח, כמו פרח קטן בחורף, שהוא יותר מפליא ומקסים מאלה שפורחים באביב.

     


    אחרי התיכון, התקבלנו לאוניברסיטה באותה עיר – בבייג'ינג. נפגשנו פחות מאשר בבית ספר, אבל חיפשנו כל אפשרות להיפגש, בכל הנסיבות. כיוון שבאוניברסיטה שלי – אוניברסיטת בייג'ינג, היו יותר משאבים, השתדלתי לגשר בינה לבין כל המשאבים האלה. היא הייתה כמו חצי סטודנטית באוניברסיטה שלי, הייתה איתי בהרצאות מגוונות (יוונית, בודהיזם, פסיכולוגיה סוציאלית, פילוסופיה וכו'), בקוצרטים וסרטים שהיו כל שבוע, במסעדות שונות... עד שהצליחה להתקבל אליה לתואר שני, והפכה להיות סטודנטית רשמית באותה אוניברסיטה, אבל אז כבר נסעתי לישראל.

     
    בין הלימודים, התחלנו לשתף אחת את השניה בחוויות רומנטיות – כל שמחה והתרגשות, כל עצב ופגיעה, כל אכזבה ותסכול, כל ספק והתלבטות, כל תקווה ושאיפה. בסופו של דבר, תמיד ישבנו ביחד, מרגישות כמו שתי זקנות, מרחמות ומעודדות אחת את השנייה. היה שלב שתהיתי בעצמי, למה אנחנו צריכות בחורים בכלל? הלא יותר כיף פשוט ששתינו נהיה ביחד כל החיים. הלא זה סוג אחר של אהבה, סוג אף טהור יותר מהרגיל, אהבה בלי תשוקה וארוטיקה, בלי קנאה ואי-הבנה, יש בה רק אמון וכבוד הדדי, הבנה ותמיכה, למה עוד אנחנו מצפות מזוגיות?

     


    למרות "הזוגיות האידיאלית", נטשתי אותה כמו גם את בני המשפחה שלי, כדי לחפש את עצמי בישראל, והחיפוש הזה נמשך מאז כבר יותר מחמש שנים. במשך חמש השנים האלה, היא התחתנה ואני התחתנתי. אני לא הייתי בחתונה שלה (כי לא הייתה) והיא לא הייתה בחתונה שלי (כי נסעה להשתלמות בהוואי ארה''ב). נשארנו בקשר אונליין כמו בכל ידידות תקינה. חשבנו שההתכתבות מספיקה כדי לשמור עליה, חשבנו שהידידות שלנו ראויה לפנות את מרכזיותה לזוגיות אמיתית, לבעלנו בשלב המתקדם בחיים. חשבנו שיש דברים אחרים שצריכים לקבל עדיפות, כמו עבודה ולימודים. לפחות כך אני חשבתי, עד שהיא עשתה את הדרך עד לכאן, לישראל.

      


    לפני שהיא הגיעה, שמחתי שהיא באה, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני חושבת שאני הייתי רק אחת מהסיבות לביקור הזה. היו לפחות שתי סיבות נוספות – בעלה עבד בשלושת החודשים האחרונים בתל אביב, זה היה ביקור גם בגללו, וסיבה נוספת היא שמקום כה לוהט כמו ישראל חשוב לקריירה שלה כעיתונאית. לפני שהיא הגיעה דמיינתי את ארבעתנו מטיילים ביחד, יהיה כיף וזהו. בפועל יצא בטעות ששני הבעלים נסעו לסין (לבעלה לא האריכו את הוויזה בישראל כפי שציפינו, ובעלי נסע ללימודים), כך יצא ששתינו נשארות לבד. פעם ראשונה מזה חמש שנים, ואני אף קיבלתי חופשה מהעבודה בגלל החגים, ויכולתי לטייל איתה כמה ימים.

      

    בעית זהות
    למרות הקשר שלנו אונליין כל הזמן, מהר מאוד גילינו כמה פספסנו אחת את השנייה בחמש השנים האחרונות, וכמה שינויים חלו בכל אחת מאיתנו. לא שמנו לב, לא אחת לשנייה, ואפילו לא לעצמנו. חשבתי שאני תמיד אני, והיא תמיד היא, לא משנה איפה אנחנו נמצאות, וטעיתי.

      

    הדבר הראשון שנתקלנו בו הוא בלבול בשפה. היינו מדברות בדיאלקט של צ'ונגצ'ינג, ואחרי שבעלה (לא מצ'ונגצ'ינג) הצטרף אלינו התחלנו לדבר בינינו מנדרינית, ואחרי שבעלי (הישראלי) הצטרף אלינו, התחלנו לדבר אנגלית שהיא השפה המשותפת לכולנו. אפילו אחרי שהבעלים נסעו, לקח לנו זמן לחזור לדבר בדיאלקט שלנו, וגם כשדיברנו דיאלקט, מדי פעם היינו מכניסות לשיחה שלנו מלים באנגלית, וההכנסות האלה לא תמיד מוצלחות. הדבר המצחיק ביותר היה כשדיברנו איך כל החברים שלנו מתחילים to settle down. היא השתמשה באנגלית במלה הזאת, אבל נשמע לי בדיאלקט שכולם שייכים ל"מפלגת ראש נחש", אז שאלתי אותה ממתי התחילו להשתמש במונח כזה מוזר ומהי המפלגה הזאת (הרי אני מודעת לזה שכל הזמן יש מונחים חדשים באוצר המילים של השפה הסינית שאני לא מעודכנת בה). נפלנו מצחוק. בפעם אחרת שאלתי אותה שאלה שלוש פעמים והיא לא הבינה אותי, ורק אז שמתי לב ששאלתי את השאלה בעברית. ובאופן כללי, עברית לא הפסיקה לצוץ בדיבור שלי, כמו גם הזדהות מסוימת עם המקום והתרבות.

     


    הלכנו ביחד למוזיאון גבעת תחמושת כי קיבלתי הזמנה של אחד מחברי הכיתה שלי, שהוא אחראי על המוזיאון. שש שנים אני בישראל, המוזיאון הזה נמצא במרחק של רבע שעה הליכה ממקום המגורים שלי, אך אף פעם לא ביקרתי בו וגם לא חשבתי לבקר בו. חשבתי שאני לא כל-כך בן אדם שמעורב בלאומיות, לא משנה של איזה לאום. אבל משום מה, כאשר צפיתי בסרט על שחרור ואיחוד ירושלים, כמעט לא שלטתי בדמעות. אחר-כך הלכנו לעיר העתיקה, והסברתי לה על כל האתרים. כשהגענו לאיזור שער שכם, היא הרגישה את הגישה השלילית שלי כלפי הערבים, ואמרה: "השתנית, עכשיו את מסתכלת עליהם כמו ישראלים ימניים. אני עדיין זוכרת שכשלמדת סוציולוגיה בסין היה לנו דיון על צדק חברתי, היית אחרת, הסברת לי על הזכויות של המעמד הנמוך בחברה, כמו גנבים וזונות. אמרת שזו לא אשמה שלהם שהם בורים, ויש להגן על שיוויון הזכויות שלהם. ועכשיו את מנסה להצדיק את האפלייה? את לא חושבת שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב? אפילו משהו קטן?".

      


    אחר-כך היא נסעה לבד לאיזשהו מחנה פליטים ליד רמלה. אני החלטתי לא לנסוע בגלל ההזדהות שלי עם הצד הישראלי. כשחזרה בדיוק בישלתי, עוד לפני שהורידה את התיק מהגב התחילה לספר לי, בשיא הקלות, על החוויה "הנפלאה" במחנה: "הכל היה רגוע, רגיל, נחמד, רק בסוף נתקלתי קצת בהתנגשות בין הצעירים הערבים לבין החיילים הישראלים בצ'ק פוינט. לא היה משהו רציני, רק האוטובוס הפסיק לנסוע. לקחתי מונית עם כמה בנות ערביות שיודעות אנגלית. כשהגענו לצ'ק פוינט גם המונית סירבה לנסוע. לא היתה לנו ברירה אלא ללכת ברגל. ראיתי בחור ערבי עם פנים מכוסות זורק אבנים, במרחק כמו עכשיו בינינו, הוא הסתכל עליי לרגע והמשיך לזרוק. התלבטתי אם להוציא את המצלמה ולצלם, אבל לא העזתי, הייתה אש על הרצפה וגז מדמיע באוויר, לכולן היה חג'אב לכסות את האף, ורק לי לא היה, היה לי רק צווארון של החולצה..." היא סיפרה את הכל בצורה כל-כך מצחיקה, כאילו שחוותה איזו קומדיה. לא ידעתי איך להגיב או מה לחשוב. המשכתי לחתוך שום, לצעוק שהיא משוגעת, אך לא יכולתי להתאפק מלצחוק. לא הבנתי איך הפכנו את האירוע הזה לקומדיה, בלי לדעת איזה סיכון היא לקחה על החיים שלה. לאחר מכן, היא הראתה לי תמונות שהיא צילמה במחנה, בעיקר של ילדים עם חיוכים, אמרה שהילדים הללו תמימים וחמודים כמו בכל מקום אחר בעולם, חבל שהם לא מקבלים תנאים הוגנים וחינוך טוב, צריך לעשות משהו לעזור להם, אפילו קצת.

      


    היא חזרה על המשפט הזה כמה פעמים, כל פעם כששמעתי אותו הרגשתי כמו מכה בלב. פעם חשבתי כמוה, פעם הייתי גם אני עם אידיאולוגיה. איך נתנתי לעצמי להיות יותר ויותר אדישה ואנוכית? איך הפכתי להיות עסוקה בתוך עצמי ואירונית כלפי החוץ, חושבת ששום דבר לא ניתן לשינוי, ושהמערכת אשמה בכל? היא לא פחות ביקורתית כלפי הממשלה הסינית ממני, בכל זאת היא בחרה להישאר בסין, משתמשת בנשק שלה – עט וכוונה, נלחמת בכל הבעיות שיש בסין, למרות כל המגבלות.

      


     נזכרתי בימים שלנו בתיכון. סיפרנו אחת לשנייה מהו מקצוע החלום שלנו. היא אמרה עיתונאות, במיוחד עיתונאות של שדות קרב, בהשראה של סופרמן מהסדרה האמריקאית שהייתה פופולרית באותו זמן. עשר שנים חלפו מאז, היא באמת הגשימה את החלום שלה. ואני, אפילו לא זוכרת איזה מקצוע אני אמרתי שאני רוצה באותו זמן. היו לי יותר מדי חלומות, שאף אחד מהם לא התגשם, עכשיו יש לי גם יותר מדי זהויות. כבר שכחתי לאן באמת אני שייכת. ולפני המפגש הזה, אפילו לזה אני לא הייתי מודעת, פשוט נסחפתי עם השיגרה. ועכשיו היא באה, מרחוק ומן העבר, כמו מראה שניצבת מולי, ועכשיו אני לא יכולה לברוח מעצמי, ומלשאול את כל השאלות הבסיסיות מחדש – מי אני? מה אני עושה? מה הם הערכים הנכונים, בפועל, לא רק בתיאוריה?

     

    ''

      

    בעית זיכרון
    לכל אחד יש נוסטלגיה. אני אוהבת לטייל בעבר, אבל רק בתוך הגבול שציירתי לעצמי, ואת זה גיליתי רק עכשיו בעזרתה. לילה אחד לפני השינה, שיחקנו משחק: כל אחת אומרת שם של מישהו בכיתה (בתיכון) שהשנייה לא יכולה להיזכר בו. מהר מאוד גילינו שיש הרבה אנשים, שהיינו פוגשות יום-יום לאורך שנתיים בחיים, שאנחנו לא זוכרות כמעט שום דבר עליהם, כאילו שהם אף פעם לא היו קיימים בחיים שלנו. רק כעת – סוף סוף -  הבנו את הנחיצות בציון השמות של כל תלמיד מתחת לתמונה האישית בתמונת הסיום של בית הספר. תמיד הייתי גאה בכוח הזיכרון שלי, וחשבתי שאני זוכרת את הכל. הניסיון הזה לגלות את גבול הזיכרון היה מסחרר.

     


    התחלנו לספר פרטים מהחוויות המשותפות שלנו שהשנייה כבר לא זוכרת, וכל פעם הרגשנו כאילו מצאנו אוצר שאיבדנו. הדבר החזק ביותר היה מה שהיא סיפרה על המבחנים שעברה כדי להתקבל לתואר שני. אני זוכרת שעודדתי אותה ועזרתי לה הרבה כדי שתתקבל לאוניברסיטת בייג'ינג, אבל לא זוכרת כמעט שום פרט על המבחנים עצמם. היא סיפרה שלפני המבחן באנגלית – השני מתוך ארבעה, היא הייתה אצלי במעונות בצהריים. גייסתי אותה לראות איתי סרט (היא אפילו זוכרת את שם הסרט) – "הצעיף הצבעוני". היינו כל-כך שקועות בסרט עד שהיא שכחה לצאת בזמן והגיעה למבחן באיחור, פיספסה חלק מהשאלות במבחן. בגלל הנקודות האלה, היא לא הצליחה להישאר בקמפוס בבייג'ינג (לאוניברסיטת בייג'ינג יש שני קמפוסים) ונסעה לקמפוס השני של האוניברסיטה בשנג'ן (דרום סין), שם היא פגשה את בעלה והתחתנה איתו לפני שהיא נסעה לארה''ב לשנה. היא חושבת שאילו היא לא הייתה נשואה לו, אולי הייתה נשארת שם כי היא הייתה מאוד פופולרית שם. היא אמרה שהיא לא מצטערת על כלום, אבל אני הייתי בשוק מהגילוי של ההשפעה שלי על חייה. אילו לא היינו מסתכלות בסרט הזה, גורלה אולי היה אחר.

     


    היו עוד הרבה סיפורים כאלה, שהיא חשבה שהיא סיפרה לי ואני חשבתי שסיפרתי לה אבל בעצם לא. ריעננו והשלמנו, ואז דברים התחילו להתחבר לעשר השנים האלה. זו בהחלט הרגשה קסומה לחוות מחדש את עשר השנים האחרונות בשבוע אחד תוך כדי חוויה חדשה בארץ זרה. זו הרגשה של התקה, בלבול, ופער זמן וחלל, עד כדי כך שלא הייתי בטוחה מהי המציאות, איפה ומתי אני נמצאת. כמו למשל כשישבנו על ספסל במדרכה ליד כביש 1 באמצע יום כיפור, מסתכלות בחרדים שהולכים על כביש הריק לכותל (או לבית כנסת) עם הלבוש הלבן הטהור שלהם, שומעות באותו זמן מואזין מהמסגד הקרוב, חושבות על החוויות שלנו בסין... הרגשתי כאילו שנזרקתי מהסדר הקוסמי.

     
    בערב האחרון לפני שהיא טסה, הלכנו לים בתל אביב. נכנסנו למים בזמן השקיעה. אמרתי לה: שש שנים בישראל, אף פעם לא נכנסתי למים של הים התיכון, תמיד הייתי רק בחוף, לא הרגשתי את החיבור עם הים הזה, הרגשתי שאני זרה, אבל היום איתך אני מרגישה שאני לא זרה יותר. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהלכנו לים ביחד. גם בצ'ונגצ'ינג וגם בבייג'ינג לא היה ים, אבל הרגשתי שזה כל כך טבעי ללכת לים איתה. לא היה שום היסוס שהשאיר אותי על החוף. השמש ירדה יותר ויותר נמוך, ציפורים ומטוסים עפו מעלינו (על אחד המטוסים ראיתי כיתוב סיני), שיחקנו בלתפוס אחת את השנייה בשחייה, מה שהזכיר לי שלפני כשש שנים, הלכנו ביחד לבריכה של אוניברסיטת בייג'ינג, והיא לימדה אותי להיצמד לקרקע של הבריכה. עד היום כל פעם כשאני שוחה אני נזכרת בזה, אך עד היום אני עדיין לא יכולה לעשות את זה כמוה. אותה פעם היא איבדה עגיל קטן במים, ואני למזלה מצאתי אותו. זה היה עבורנו פלא. דיברנו על האירוע הזה, היא אמרה שהיא עדיין זוכרת אותו. באורות האחרונים של השקיעה, היא סיפרה לי על החוויות שלה בים בהוואי. היא חושבת שהחוף בתל אביב מאוד מזכיר לה את החוף של הוואי. הסתכלתי על השמש שלאט לאט נעלמה באופק, הרגשתי שאני בשלושה מקומות בו זמנית – תל אביב, הוואי, ובבריכה של אוניברסיטת בייג'ינג.

     

    בעית פרידה
         אחרי השקיעה, הגיע זמן פרידה, וזה היה בדיוק בערב חג "אמצע הסתיו" (החג המסורתי הסיני שמתאפיין במפגש ואחדות). ליוויתי אותה לשדה התעופה. מבעד לקיר זכוכית, ראיתי אותה נעלמה לתוך הטרמינל, כאילו ראיתי שחלק ממני נעלם איתה. ה"אני" המיוחדת שיכולה להופיע רק בנוכחותה, חלק ה"אני" הזה ייכלא שוב בסורגים הקרים של הטכנולוגיות ה"לוהטות", ויציץ מדי פעם בין שורות של התכתבויות.

     
    פעם, כדי לשחרר את החלק הזה, התחברתי עם מישהי שאני קוראת לה ה"תאומה" שלה (הבחורה הזאת דומה לה ומזכירה אותה מכל הבחינות), וניסיתי לעזור לה להישאר בארץ עוד קצת זמן. "לפחות להיות עם התחליף שלה", חשבתי לעצמי, אך לא הצלחתי לעזור לה, והיא גם לא באמת יכולה להיות התחליף של מישהי אחרת. זה לא הוגן כלפי אף אחת.


    אם אני חושבת על זה, כמה חלקים של ה"אני" כבר כלואים בעולם הוירטואלי – כמה אנשים מסתובבים בעולם הפראי הזה שאיתם התחברתי ממש ומהם גם נאלצתי להיפרד אחר-כך, והם הפכו להיות סימבול מסוים בתוכנות תקשורת שונות. מתוך כולם, רק אחד יכולתי לשמור קרוב אליי כל החיים, זה שהתחתנתי איתו. השאר נעלמו עם חלק אחר של ה"אני". במובן הזה הידידות היא הקורבן שמקריבים למען חיי הנישואין, ובמקרה הטוב, האהבה בין הבעל והאישה יכולה לפצות בדרך מסוימת על ההפסד הזה. היא גם הקורבן של החופש. בזמן שאנחנו משחררים את עצמנו ברחבי העולם, אנחנו מגלים את עצמנו לשממת ידידות, ששם אנו מאבדים את הקרקע לצמיחת ידידות אורגנית, שדורשת זמן, מרחב וזכרונות משותפים.


    בחג אמצע הסתיו, ישבתי לבדי בחדר, הסתכלתי בכל התמונות הישנות שיש לי במחשב מאז העידן הדיגיטלי (איזו אירוניה!). בערב אחד הייתי ב"מפגש" עם כל אלה שנעדרים, משפחה וחברים. נזכרתי במה שקונפוציוס אמר בתחילת ספר האימרות שלו: "יש חבר(ה) שבא(ה) מרחוק, האם זה לא דבר משמח?" כשלמדתי את המשפט בבית ספר, לפני יותר מעשר שנים, לא הבנתי את החשיבות והנחיצות של המשפט הזה. רק עכשיו יכולתי להבין את כובד האימרה הזאת. המפגש בין שני חברים וותיקים הוא סוג שיבה של אדם לשורשים שלו, לעבר שלו, לנפש התאומה שלו, לחלק האבוד שלו, לעוגן של העולם והחיים החולפים. בעזרתו הנדידה נסבלת ובעלת משמעות. זהו סוג אחר של אהבה שלא קשורה למין או לפוריות, לשבועה או למחויבות – אהבה בין שתי נשמות.

     
    שומרת על האהבה הזאת עמוק בלב, אני ממתינה לשיבה הבאה.

     
    מעיין – מא צ'ינג-ג'ו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/2/13 15:13:

      כדיי לשמר את האהב צריך גם בינה עסקית... כמו כל דבר בחיים, גם זוגיות היא יחסים של תן וקח

        10/2/13 07:12:
      החיים הם זכרונות תודה על השיתוף
        1/11/12 07:05:
      תודה על הפוסט.
      קראתי לסירוגין (עסוקה בעבודה שכול כולה על המסך וזה מעייף), והתרשמתי עמוקות. הזדהיתי עם קטעים רבים, חזרתי שנים לאחור (בנעוריי בשל אילוץ חייתי בארצות זרות), וחשבתי הרבה על יחסים עם חברות. על המפגשים. נזכרתי במשהו שכתבתי על כך ("נרות, בלונים, וחברות הכי טובות http://he.shvoong.com/books/novel-novella/1723291-נרות-בלונים-וחברות-הכי-טובות/ תודה!
        21/10/12 06:16:
      מעולה .לקרא את ההסתכלות שלך על מה שעובר עלייך כאן בארץ
        20/10/12 18:48:
      זרמתי איתך, הזדהתי איתך ועם רגשותיך משום שהיטבת לבטא אותם כך שגם אדם רחוק מהוויה זו של ארץ זרה יכול להבין ולהרגיש. מאחל לך שתמשיכי להפגש איתה כאן ושם לעיתים קרובות הרבה יותר - אל תוותרי על המפגשים שמעוררים בך פרץ רגשות כה גדול.
        20/10/12 12:26:
      תודה רבה לכולם על הקריאה הארוכה. כתבתי כל כך הרבה, פשוט נתתי לעצמי לזרום עם המחשבות, לא ציפיתי שאנשים ישקיעו כל-כך הרבה זמן לקרוא פוסט כזה ארוך. תודה רבה גם על העידוד, אני חייבת להודות שהיה לי חשש אם כתיבת בלוג היא דרך טובה לשתף רגשות אישיים. עם עידוד של שושן, בסוף כן החלטתי לכתוב, והכתיבה באמת עזרה לסדר את הרגשות ואת המחשבות. אני חושבת שזה תהליך ללמוד לשתף חוויות מחשבות, ורגשות בדרכים שונות, עם העידודים שלכם אמשיך לנסות גם בהשמך. מעיין
        20/10/12 00:41:
      הוו מעיייין !!!! כמה יפה :) שמחה שכתבת! אילנה
        19/10/12 19:48:
      קראתי והוקסמתי.
        19/10/12 17:19:
      אני מאחלת לך שיקח לכן פחות מחמש שנים עד ש תתראו שנית. שמחה שהצלחתן למצוא אחת את השנייה. לי זה לא קרה עם חברות שלי מן העבר. באשר לתאור על המתרחש במחסומים, זה מאד צרם. זה לא מצחיק ונראה לי - לאור המתרחש בסין - שמוטב שהחברה שלך תקרא קצת על פוליטיקה ועל יחס למיעוטים לא?????????
        19/10/12 16:35:
      כתבת נפלא, מעיין, על החברות הנדירה שלכן, ועל המפגש המחודש. התפעלתי מן התובנות שלך, ואני מאחל לך, שהאהבה שהרווחת בישראל, מפצה במשהו על כל מה שהותרת מאחורייך. כל טוב, ותמשיכי לכתוב - תענוג לקרוא! שבת שלום, עמוס.
        19/10/12 13:46:
      מרגש מאוד! תודה ששיתפת אותנו :))
        19/10/12 11:43:
      לא מכירה חברות כל כך אמיצה למרות הפרדות הרבות בניכם. זוהי באמת ידידות חברות אמיתיות
        18/10/12 22:15:
      קראתי בהתרגשות רבה את הדברים. החברות דברה אל לבי, בצעירותי היו לי הרבה חברות, הורי קצת צחקו ממני. הם אמרו שלא יהיה לי זמן לקנח את אפי, בשל המספר הרב הזה. היום חלק גדול מחברותי הטובות שנשארנו בידידות שנים רבות, הלכו לעולם האמת. אני מאד מתגעגעת לשיחות שהיו לנו. אבל זו דרך העולם.
        18/10/12 20:50:
      תודה על השיתוף.... היה מעניין
        18/10/12 17:22:
      וואו זה היה ארוך...אבל מעניין ביותר ומרגש...כמה נפלא לשמוע על חברויות שכאלה!!!
        18/10/12 16:21:
      תודה לך, מקרב לב, מעיין על הפוסט המרגש והמשמעותי. תודה על השיתוף בעולמך הפנימי המיוחד ובזווית הראייה של צעירה סינית מעמיקה החיה בישראל. אשמח להוסיף לקרוא פוסטים שלך.
        18/10/12 14:32:
      יש חברה שבאה מרחוק וזה דבר משמח::] מרגש מה שעובר עבר עליכן.:}תודה:}
        18/10/12 13:56:

      מסע בזמן עבר עליך יקירה
      הורדת רבדים כדי להזכר והוספת אחרים שנולדו בזמן התהליך
      כמה נפלא היה לזרום עם מחשבותיך
      תודה על השיתוף בחוויה
      ואל תעלמי לנו שובחיוך

        18/10/12 13:56:
      ולך מעיין, עכשיו אני יכולה לפנות אליך ישירות, שתיכן זכיתן. פגשתי את שושן ואני יודעת עד כמה זכית ואני מקווה שיום אחד אזכה לפגוש גם אותך, אך לפני שפגשתי אותך, רק מהכתיבה שלך, ברור לי ששתיכן אכן תאומות זו לזו ושזכיתן בגדול. מעיין, תודה ענקית על הפוסט המרגש הזה. לאה
        18/10/12 13:40:

      צטט: יסינראל 2012-10-18 13:34:09

      הלנה היפה מכולן, זו לא אני כתבתי את הפוסט, אלא השותפה הסינית שלי לבלוג. קוראים לה מעיין [בעברית] ובסינית מא צ'ינג-ג'ו. כשהתחלנו לכתוב בבלוג היא כתבה הרבה, אבל בשנה האחרונה לא היה לה פנאי לזה. אז המשכתי לבד. כעת, עברה על מעיין חוויה חזקה ומשמעותית כסינית שחיה בישראל [בירושלים], והיא משתפת אותנו. זה רגע נדיר, לדעתי. להתראות, שושן

      ====================================

      שושן יקירתי, במהלך הקריאה היו לי ספקות ותהיות מי הכותבת אבל היות ולא קראתי עדיין שופ פוסט שמעיין כתבה, יצאתי מתוך הנחה (שגויה, מתברר) שאני לא מרוכזת (יש לכך סיבות). מה שגרם לתהיות שלי, זו העובדה שהכותבת חיה בירושלים. תודה על ההבהרה יקירתי ולהתראות!   

        18/10/12 13:34:
      הלנה היפה מכולן, זו לא אני כתבתי את הפוסט, אלא השותפה הסינית שלי לבלוג. קוראים לה מעיין [בעברית] ובסינית מא צ'ינג-ג'ו. כשהתחלנו לכתוב בבלוג היא כתבה הרבה, אבל בשנה האחרונה לא היה לה פנאי לזה. אז המשכתי לבד. כעת, עברה על מעיין חוויה חזקה ומשמעותית כסינית שחיה בישראל [בירושלים], והיא משתפת אותנו. זה רגע נדיר, לדעתי. להתראות, שושן
        18/10/12 13:28:
      ניהיי מעיין, כתבת פוסט מרגש. קודם כל אני מאושרת שחזרת לכתוב. כתיבה היא תרפיה, היא זיכרון היא מקום לגילוי הזהות והזהויות המשתנות שלנו. עברת הרבה מאוד בחמש שנים. נראה לי שבחרת להיות גם וגם, גם סינית וגם ישראלית. וזה אתגר ענק. פעם אנשים היו נוטשים זהות, נוטשים שפה, בוחרים בין זהות אחת לאחרת. מצב של או - או. היום, בעולם הגלובלי והמחובר, מנסים להחזיק בכמה בחירות. אני מאמינה שזה אפשרי, אבל לא באמת יודעת אם אני צודקת. בכל אופן, נוכל לדעת יותר על החיים של סינית בישראל אם תשתפי אותנו. מחבקת [למרות שסינים עומדים זקופים ונבוכים כשמחבקים אותם], שלך שושן
        18/10/12 13:18:

      "...שש שנים בישראל, אף פעם לא נכנסתי למים של הים התיכון, תמיד הייתי רק בחוף, לא הרגשתי את החיבור עם הים הזה, הרגשתי שאני זרה, אבל היום איתך אני מרגישה שאני לא זרה יותר..."
      כמה מרגש הפוסט הזה שושן יקירתי. אכן כן, יש לך, למזלך, נפש תאומה ולא כל אחד זוכה לכך במהלך חייו. איזו אהבה נפלאה אתן חוות ונתת לכך ביטוי מקסים, בכתיבה הנהדרת שלך.
      החלקים מהביאוגרפיה שלך, שלא ידעתי כלל, ממלאים לי את החללים והתהיות שלי שתהיתי לגביך.
      שושן יקירתי, מאושרת עבורך על חווייה יוצאת דופן זו וכל כך מודה לך על ההחלטה לשתף אותנו בחוויה שלך! תודה רבה רבה רבה שושן! חיבוק גדול ממני לשתיכן ואני מקווה שיום אחד אוכל לפגוש אותה גם כן. סיקרנת אותי כל כך!

      ארכיון

      פרופיל

      יסינראל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין