0

כמעט היית בעלי

0 תגובות   יום חמישי, 18/10/12, 11:26

ומה אתה עושה עכשיו, מעניין אותי לדעת

לא דיברנו כבר הרבה זמן

בפעם האחרונה ביקשתי שתעוף לי מהחיים

כעסתי. כאבתי. רציתי לשרוף כל זיכרון ממך

ועכשיו.. ריח השריפה איננו

ואפילו הפיח כבר הספיק להיעלם מכמה גשמים שהגיעו

ומניקיון יסודי שערכתי

ועכשיו.. ריק..

ריק וטוב

באמת טוב

הכרתי אנשים מיוחדים, הכרתי אנשים כמוני, הכרתי גם הרבה שלא כמוני,

אבל הכרתי. גם את עצמי בלבד. וחמישה חודשים מאז עזבתי את הבית.

יום שישי לפני שבועות. והינה.. שוב מטפס הכאב עד בית החזה ועולה לגרון.

אבל אני לא אכנע לו. אני חזקה איש. באמת חזקה. ולא מפונקת כמו שחשבת אותי.

כן, יש לי צדדים של חתולה פרסית אבל בפנים זה מרגיש כמו נמר, כמו טיגריס.

אני מתחילה מסלול חדש של קריירה, בינואר ויש לי בית ויש לי שקט.

ונגמר סחר חליפין בחיי, לא עוד רגש בעד רגש, לא עוד שתיקה בעד רגש. 

ואין יותר מי שיחפור לי כמה אני רואה רק את עצמי, כמה אני לא נמצאת עבורנו

עכשיו יש שקט שאני כל כך לומדת לאהוב. פתאום התחלתי לגעת בהרבה דברים 

שהם חלק ממני. אתמול למשל ראיתי את הסרט על מרינה אברמוביץ וכל כך התרגשתי,

הרגשתי שאני שם, הרגשתי שהיא זו אני. ואח"כ את קריסטוף קישלובסקי בצבע כחול,

אתה מבין.. הרגישות שלי היא האומנות שלי, ועכשיו יש לי את החופש לבכות כמה שבא לי,

ומשום מה אני לא בוכה. אני חזקה יותר. ז"א, הרגישות שהייתה בנוכחותך, הרגישות 

הזו שגרמה לי לבכות כל הזמן, הקול הזה שלי שבהתחלה כ"כ אהבת, ואח"כ כבר לא יכולת לסבול, 

ראיתי את כל זה, הרגשתי איך אתה מתחיל לזוז כשאני מדברת יותר מדי,

לא הייתה לך סבלנות אליי, ואני הייתי כמו ציפור רכה בידייך, כל כך רכה, 

כל כך מבקשת נחמה מהעולם הזה. העולם הזה שלא רגיש אליי מספיק. 

ואז, מצאתי את הקול שלי, וחמקתי מידייך, והפכתי לנשר. והפכתי לטורף. 

והיום אני רגישה עדיין, אבל חזקה כל כך אהובי.

ובתוך כל זה, והחיים שנפרסים מול עיניי אני שואלת:

היכן אתה ומה לעזעזאל אתה עושה

דרג את התוכן: