בחג השבועות האחרון (סוף מאי) נסעתי לסינמה סיטי ראשל"צ עם חברה טובה שלי שהיא עובדת זרה. בדרך היא שאלה מה הסיפור עם ההפגנות נגד האפריקנים באזור התחנה המרכזית (זוכרים?...) הסברתי את התמונה המורכבת כמיטב הבנתי: הציניות המחושבת של הח"כים שליבו את האלימות, ההפרד-ומשול לשם הסחת הציבור משחיתות ממשלתית, מקשרי הון-שלטון, ומהמחאה הכלכלית, וכן הלאה. הפלגתי בתיאורים שעד מהרה נעשו סבוכים, שלא לומר מדכאים. הנושא מילא אותי בתחושת קבס, ובשלב מסוים החלטתי להפסיק. למה להעמיס עליה את כל זה בבת אחת?

"זה מורכב," אמרתי. "אבל השורה התחתונה היא תרבותית. זה עניין של שחיתות ותאוות-בצע."

הגענו לסינמה סיטי. מגרש החנייה עלה על גדותיו (כולל מרצדס שחורה ומנקרת-עיניים שחנתה בחזירוּת אדישה על המדרכה.) פניתי לרחוב משה לוי הסמוך, בו חניתי פעמים רבות בעבר. מצד אחד גובל הרחוב במגרש חול, ומהצד השני יש כחול-לבן. קלטתי חניה פנויה, עשיתי פרסה בכביש והעמדתי את הרכב. הלכנו לסינמה סיטי, ניווטנו בין מאות המשפחות והילדים, והוצאנו את הכסף שהוצאנו. כמו כולם, באנו ליהנות ולשמוח ביום חג.

כשחזרנו לרכב, גיליתי שכל המכוניות בצד הכחול-לבן עוטרו בדו"חות. מאה ש"ח קנס חנייה. הלכתי לקצה המרוחק של הרחוב (ממנו לא נכנסתי), ושם גיליתי שלט חדש והזוי לחלוטין המחייב תשלום חנייה מ-7 בבוקר ועד חצות, בכל ימות השבוע כולל שבת. אני חוזר: עד חצות, בכל ימות השבוע, ברחוב צדדי באזור תעשייה בפאתי ראשון לציון. לא באמצע תל אביב, לא באזור מגורים, לא במקום שמפריע או חוסם לאיש או לדבר. תנאים שאדם הגון לא היה מעלה בדעתו, וכמובן לא היה אוכף ביום חג לאומי על מבקרים מחוץ לעיר שבאו לשפוך כסף באטרקציה המקומית.

אבל להגינות אין מקום במשוואה הזו. עסקינן בשחיתות, תאוות בצע, ואופורטוניזם כחול-לבן. באנגלית קוראים לזה predatory practices. בעברית צחה זה "שיחור לטרף": קומץ מושחתים בעיריית ראשל"צ קלט שאפשר תחת אמתלה חוקית לסחוט אפילו עוד כסף מישראלים העובדים למחייתם, וניתר על ההזדמנות בשיניים נוטפות. אני לא יודע כמה ארנונה ושאר כספים מכניסה עיריית ראשל"צ משטחי המסחר הכבירים של סינמה סיטי; גרושים זה לא. אבל זו ישראל, בה הלוגיקה היא תמיד "בואו נדפוק אותם עוד קצת." והפתרון האוטומטי? חנייה. לא צריך לשבור את הראש. האווזה הזו כבר מזמן למדה להטיל את ביצי הזהב הבאושות שלה בשביל הרשויות המקומיות שלנו.

"רואה?" אמרתי לידידתי בעודי כובש את הזעם. "לזה התכוונתי. הנייר הזה מסביר לך את המצב הרבה יותר טוב משאני יכולתי. הם לוקחים ממני כסף מסיבה אחת, וסיבה אחת בלבד: כי הם יכולים. That's Israel for you."

דמיינו יחד איתי את ההרגשה: ערב נעים. סופו של יום חג. שמחת, נהנית. גם הוצאת מכספך בשמחה על מזון, בידור, דברים שאכן מגיע כסף תמורתם – כסף שהורווח ביושר. ואז מישהו סגר לך את החג בטון מכוער, צורם, מרושע. לא ביושר, לא בהגינות, אלא מתוך חישוב קר ונבזי. אין לי ספק שכמו רבים שחזרו לרכבם באותו יום, נסעתי מהסינמה סיטי בתחושת השפלה. קטנות הרוח שמסוגלת לעלוב כך באזרחים בשביל עוד מאה ש"ח היא שהרגה אותי. בשבילנו החג הוא הזדמנות לשמוח, לשכוח; בשבילם הוא הזדמנות לסובב את הסכין.

נלחמתי קצת, בשביל הכבוד העצמי. שלחתי בקשת ביטול קנס המציינת את ההכשלה (השלט קיים רק בצד השני של הרחוב,) אבל ידעתי שאת המאה ש"ח כנראה אצטרך לשלם בסוף. צדקתי. החברה העירונית ראשון לציון דחו את בקשתי והציעו לי להישפט, דבר שהיה עולה לי הרבה יותר מ-100 ש"ח. אז שילמתי, לא בגלל שהבריונים הללו הרוויחו את הכסף ביושר – אלא בגלל שהם בדיוק זה, בריונים.

 זה מאה ש"ח, אבל זה הרבה יותר. על שובר התשלום שקיבלתי מהחברה העירונית ראשון לציון היה כתוב באותיות של קידוש לבנה, כחול על גבי לבן: עיר לכל המשפחה. זה חמוד, אבל לא בטוח שנכון לגבי כל המשפחות שבאו לנפוש בסינמה סיטי בחג השבועות האחרון. אולי כל דאלים גבר היה מוטו קצת יותר קולע. לסינמה סיטי ראשל"צ אני לא חוזר.

- - - - -

(C) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2012 - אבל תרגישו חופשיים להפיץ