0
בדיוק שבוע לפני שכמאתיים אנשי יחסי ציבור ודוברים יגיעו לכנס השנתי של האיגוד הישראלי ליחסי ציבור, במלון גני דן באשקלון, נחתה בעיר רקטה. למרבה המזל, לא היו נפגעים בנפש, אבל היו נפגעים בנשמה. מיד לאחר נפילת הרקטה התקשרה עימי דוברת אחת, שביקשה לבטל את השתתפותה בכנס. היא פוחדת, הסבירה. שאלתי אותה אם בביטול השתתפותה אין משום מתן אות ניצחון לחמאס, בניסיונם לשבש את שגרת חיינו. היא השיבה, שייתכן שכן, אבל היא פוחדת. עם פחדים שכאלה קשה להתמודד. כל אחד מאיתנו מוצף בפחדים, כאלה או אחרים, והחוכמה היא להילחם בפחד, ולא לתת לו להציף אותך. אולם מה קורה כשפחד גובר עליך? חזק ממך? לי, למשל, יש פחד גבהים. פחד לא מוסבר. כשהייתי לפני כשנה עם אחייני בלונה פארק, ידעתי שהפחד הזה, שהוא ללא שליטה, יציף אותי כל אימת שאעלה על אחד ממתקני הגבהים בלונה פארק. אפילו גלגל הענק, נראה לי אימתני. למרות הפחד הזה, שלא היה זר לי עת ביקש ממני האחיין לקחתו ליום כיף בלונה פארק, החלטתי לקחת אותו לשם ולנסות להתמודד עם הפחד הזה, כדי שלא לפגוע בהנאתו של האחיין. ידעתי שאם אני לא אעלה על איזה מתקן, הא לא יעלה עליו לבד. אז בלעתי קצת רוק, בררתי היטב את המתקנים לאלה שנראים לי מפחידים פחות ועליתי עליהם. לא הייתי נטול תחושת סחרחורת ובחילה כל הזמן, וכשהייתי גבוה עצמתי העיניים, כדי לא להביט למטה. צלחתי אז את הלונה פארק, לדעתי בגבורה, לדעת אחייני- קצת פחות. אלא שהגבול בין שליטה בפחד לבין שיבוש שגרת חיינו הוא דק מאוד. אם כתוצאה מהפחד נמנע מעצמנו מלעשות דברים, אנחנו מבטלים את עצמנו ונותנים לפחד להשתלט. אני מבין את אותה דוברת, הפוחדת להגיע לאשקלון בגלל נפילת הרקטה היום, אבל האם אנחנו לא חיים במדינה מוצפת פחדים, שהפחד רק עורב לנו בכל פינה - האם בשל כך אנחנו נדרשים לשנות את סדר יומינו ושגרת חיינו? גם לה לא הייתה תשובה לכך. היא מבינה שהיא פועלת מתוך אמוציות, וזוהי האמוציה שלה. אין לי זכות להתווכח או לנסות להילחם בפחדים של אחרים (בקושי על שלי אני מצליח להתגבר....), אבל אני חושב שחובתי, דווקא עכשיו, לאחר נפילת הרקטה באשקלון, להגיע לשם ולהוכיח לעשרות אלפי תושבי אשקלון, שדרות והסביבה, שהם לא לבד. שבהיותי תושב מרכז הארץ אני שותף לחרדותיהם. להגיד להם בקול גדול, ולהתכוון לכך, שאין לנו שתי מדינות, זו של המרכז וזו של הפריפריה. כי כמו שבימי מלחמת לבנון השנייה, הייתי בצפון המופגז, לעזור ולסייע לתושבי מדינתי שישבו במקלטים, כך אגיע בשבוע הבא לאשקלון, כדי להזדהות עם תושבי מדינתי הדרומיים, החיים באימת הקאסמים והרקטות. זה נשמע אולי קצת כמו קילשאה, אבל גם בימים אלה, ואולי דווקא בימים אלה, כולנו ביחד. |