נקלעתי למלון מפואר במצפה רמון, אני לא זוכר את שמו. זה לא חשוב. ישבתי עם החברה במרפסת המלון והמתנו ללקוחות, שתינו כוס קפה מתחתנו נפרס עולם מדהים, מכתש רמון בשעת הדמדומים. כנראה בהשפעת הנוף המהמם ומכחולו של אלוהים שצבע את המכתש בצבעים מהממים, תנועה אין סופית של גוונים אדומים. עברנו לשוחח על דברים של רומו של עולם, אהבה , זוגיות. דבר נדיר אצל גברים בעלי חזות קשוחה שחמושים בנשק עד השינים. נסחפנו בשיחה, מרגע לרגע התחוור לי שאני לא מכיר את האנשים שעובדים איתי כבר שנים. מסתבר שהיו לנו מאזינים סמויים, זוג צעירים שישבו לידנו. בידה של האישה הייתה ילדה כבת שנתיים חיכנית ומתוקה. הם נראו חריגים במלון המפואר לבושים בפשטות ומאובקים. האישה הצטרפה לשיחה והגבר האזין בחצי אוזן וקרא בספר. שאלתי אותה, "מאיפה אתם, אתם נראים קצת חריגים למלון הזה. להיכן שאני מביט אני רואה פלצנים שמשלמים משכורת חודשית של פועל, עבור לילה אחד במלון הזה." ענתה לי," אנחנו משום מקום, כל רכושנו הוא רכב ישן, כמה ספרים ואוצר שלנו הילדה." שאלתי אותה "אני לא מבין, היכן אתם מתגוררים." "אנחנו מתארחים בחוות בנגב, עובדים למען לינה ודמי כיס, כבר שנים." "אני מקנא בכם, גם אני רוצה לחזור ימים הללו, הייתי בדיוק כמוכם." "מה מונע ממך לחזור ולהגשים את חלומך." עניתי לה נבוך, "אהבה, אשתי לא תעמוד בתנאים הקשים. מעולם לא עזבתי אותה, אפילו יום אחד מרצוני, רק כאשר הלכתי למילואים וייסרתי בלילות." הייתה שתיקה מביכה, לאחר כמה דקות הם אספו את החפצים הדלים שלהם ונפרדו לשלום. לאחר כמה דקות היא חזרה למקום לבדה ואמרה לי ,"קום". קמתי מבלי להבין, היא חיבקה אותי בחוזקה ונשקה על לחיי. "תודה אלון, נתת לי תקווה, יש עוד הרבה אהבה בעולם." אמרה ונעלמה. אלון |