- המחלה -

 זה לא היה סוד שדודלי, אף שהיה אוטוריטה של מוסר ושכל ישר, התקשה עד מאוד בפעולה פשוטה כמו שמירה על המפתח של חביתוּש. אושרי, שהיה בן ארבע או אולי חמש באותם ימים, התרוצץ בבית והיה מודאג לגורלה של החבית החביבה. אחותו הגדולה עמדה שם עם כפכפי אצבע אדומים ודרשה שיפסיק להשתולל ולרוץ בבית כי הוא מפריע לה לעשות ספונג'ה. אושרי ניצל את ההזדמנות וביקש שתרים אותו ותשים במיטה, על בטנה של אמו, ושתכסה את שניהם בשמיכה חורפית עבה. כך היא עשתה ולאושרי היה מאוד נעים וגם חם, אך לא על כך סיפורנו, סיפורנו מתרחש עשרים ושלוש שנים לאחר מכן, כשאבא של אושרי שכב בהוספיס בהדסה הר-הצופים, וניתן היה לספור באצבעות את פעימותיו האחרונות אל העולם, דוּם, דוּם, דוּם…אָלַה הייתה אומרת שיש משהו ממכר בגסיסה מחוסרת הכרה שכזאת. שמאושר הוא האדם שזכה לפרוזדור ארוך ונעים בין הלא-מובן ללא-ידוע. הדבר היחיד שאולי מתקרב לזה – ועל כך לא נזכה לשמוע עדות לעולם – הוא פרוזדור תשעת החודשים שמוענק לעובר כפרס על שהסכים להצטרף אלינו, ואָלַה בטח הייתה אומרת – פרס ניחומים.אושרי ישב ליד מיטת אביו - מול שדה חוסר ההכרה האינסופי - וליקט את המעט שנשאר ממנו. את הצבע האחרון מפניו, דוּם, דוּם, דוּם… את גמגום הנשימות שכבר לא נראות אותו דבר אך אם מקשיבים, אם ממש מתרכזים, אפשר לשמוע שהאוויר הנושף עצמו החוצה, הוא אותו אוויר, המוכר, שלאחר מסע בתוככי אביו של אושרי. שלוות דָיַג עטפה את אושרי כשהניח לעיניו להתהפנט אל גופו של אביו או לבהות בפניו (ויש להניח שלא היה מרשה לעצמו לעשות כן בימים של הכרה מלאה). מול בריכת חוסר ההכרה הזאת, ישב ובידו חכת דמיונו. חכה הנשלפת ממעמקי נפשו, לדוג את הזיכרונות. ואולי אפילו, כמו דיג מנוסה ובר מזל, יצליח לדלות את הריח האמיתי של אביו. הריח המוכר כל כך. ריח שרק חכה מקצועית של ממש תוכל לדוג מבעד לערפל ריחות המורפיום, הקטטר, השתן של השכן, זיעת האחיות, ייאוש הרופאים והרופאות ודמעותיה של אימא של אושרי הישובה לימינו על כיסא גלגלים קר ואדיש. בדיוק אז אושרי חשב שישנו ענן של אדי דמע היושב קבע בחדרי ההוספיס כולם.כדור-עף שהוסב לכדורגל עולה בזווית ישרה גבוה גבוה השמיימה עד כדי כאב בצווארו המתוח של אושרי - אינו יכול להסיר עיניו מהכדור, והנה, סוף סוף, הכדור מאט את המהירות הכמעט בליסטית שלו, נעצר לשבריר שנייה באוויר (הו כמה שאושרי היה עוצר את שבריר השנייה הזה – אולי לשנה שלמה) ואז מתחיל לרדת ולצבור מהירות ולשמור על הקו הישר שבו עלה, שומר על אותה זווית ישרה, וכעת הוא צובר עוד ועוד תאוצה והנה הוא מגיע… ונוחת היישר בידיו של אבא של אושרי שנשאר לעמוד באותה נקודה ממנה בעט את הבעיטה המופלאה הזאת – עשרים שנה קודם לכן. אושרי היה בן שבע, ולמען האמת לא יצא מגדרו כשאביו הציג בפניו את הכשרון המיוחד הזה שלו, לבעוט כל כדור לשמיים בזווית כל כך ישרה, עד שהוא חוזר אליך ישר לידיים. אולי חשב שאם אביו יודע לעשות זאת כנראה כל אבא יודע, כל מבוגר יודע. רק עשרים שנים קדימה, אל מול מיטת הפעימות המגומגמות של אביו רווי המורפיום, רק אז נזכר והבין שמאותו יום לא ראה אף אחד שיודע לבעוט כזאת בעיטה מופלאה. כמה שהיה רוצה לומר לאביו, שאין עוד אבא, אין עוד מבוגר שיודע כך להפליא את השמיים בבעיטה ישרת זווית כזאת. כמה שהיה רוצה להגיד לו איזה איש מיוחד היה, ואיך ידע לרכך כל כעס שהופנה אליו מצד איזשהו לקוח מאוכזב או נהג עצבני, ולהופכו לחיוך פשוט. כמה שאושרי היה רוצה שהכדור הזה ירד אליו עכשיו מהשמיים. כמעט רוצה להביט בתקרת החדר אפוף אדי המוות ולחכות לכדור הזה שירד, עד שהצוואר יכאב כל כך, כל כך יכאב, אבל אושרי לא יתלונן, כי מגיע לו, כי פספס, כי בזבז שנים ארוכות מבלי להבין שלא כל אב יכול לבעוט כזאת בעיטה, ולא כל אדם יודע להיות כזה מן אלכימאי של רגשות, ולהפוך כעס ושפתיים קפוצות, לחיוך וסליחה. ועכשיו, כלומר חמש עשרה שנה קודם לכן, ידיהם של אושרי, אחותו ואביו מאיימות להיתלש נוכח עודף המשקל של שקיות עמוסות לעייפה. והם יוצאים מן העיר העתיקה בירושלים וצועדים אל הפיאט מאה עשרים וארבע שחונה השד יודע איפה. היו שם כפפות ונעלי בית מעור הפוך, תבלינים ופרות, ירקות ופיתות, חָלכּוּם וממתקים, וכמובן סוכריות הבמבליק השחורות הקטנות שהיו די מגעילות אבל אבא של אושרי לא ויתר עליהן והיה דואג שתמיד תהיה לו שקית מלאה באוטו. את היום ההוא אושרי לא ישכח לעולם. הייתה זאת דווקא אחותו הגדולה שהתלוננה וייבבה שהשקיות כבדות, ולמה היא צריכה לסחוב את הפרות היבשים ולמה כל הבייגלה והזעתר דווקא אצלה ואוף איזה שמש חזקה, ואני רוצה ארטיק… וככה לא הפסיקה עד שהגיעו לפיאט מאה עשרים וארבע המצ'וקמקת שלהם. נדמה היה שהשמש בחרה - מכל המכוניות בעיר - דווקא במאה עשרים וארבע של אבא של אושרי והכתה והכתה. אבא של אושרי פתח את הבגאז' והתחיל להכניס את כל השקיות. ולמרות שאושרי היה אמיץ יותר אולי מכל הילדים בבית הספר שלו, ולמרות שלא התלונן וסחב את השקיות כאילו היה הילד הכי חזק בכיתה שלו (דבר שהיה הפוך מהמציאות) בכל זאת אביו פנה אל שניהם ואמר שחייב להיות להם קצת יותר כוח סבל ולא להיות כל כך מפונקים. אני??! אני הרי לא הוצאתי מילה מהפה! אני? זאת היא שהתבכיינה כל הדרך – כך אושרי היה רוצה לומר אבל הוא שתק. איבד את המילים. ומאז היה נגוע בהכרח להוכיח לעולם וחשוב מכך לעצמו, שאין לו שום בעיה של כוח סבל והוא יכול לעשות הכל ואין לו שום צורך להתלונן כי הוא הילד הכי אמיץ והנער הכי חכם והבחור הכי מוכשר והכי יפה והכי הכי… עד שהבין שהכל שטויות והוא בכלל לא מי יודע מה. והנה עכשיו הלא מי יודע מה יושב מול המיטה של אביו, ואם הוא מקשיב היטב הוא יכול לדמיין שכל החדר מהדהד… דוּם, דוּם, דוּם…הכול קורס ואפילו כבר לא צריך קטטר כי אין מה. ואושרי בדיוק מנסה להיזכר ממתי כבר לא יכולים לומר "סרטן" אצלו בבית, ובמקום זה אומרים רק: "המחלה". והנה גם הנשימות מואטות והופכות לנדירות יותר ויותר, דוּם, דוּם… מאבדות את הקצב שלהן ודועכות כמו הכדור שפעם היה עליז וזריז בדרכו השמיימה והנה הוא קרב לנקודה הגבוהה ביותר שהוא מסוגל ומאבד את כל החיוּת שהייתה בו ואט אט נבלם, ודועך… דוּם, דוּם…לחדר נכנסת אחות חבוטה והלומה מהיום הקשה שעבר עליה (באותו בוקר היא הוציאה עוד שתי מיטות אל תאי הקפאה חשוכים). אושרי מרגיש איזשהו בושם עייף נסרך אחריה. בושם של דודות שפוגשים רק פעם או פעמיים בשנה, מתקתק ומעט מבוגר. היא מנסה לחייך אבל אומרת שהמצב מתדרדר וזה מאוד קרוב. היא מנתקת עוד איזה מכשיר ושולחת יד רכה וכאובה ללטף את גבה של אימא של אושרי, ואת שערה, ואז להזיז מעט את כיסא הגלגלים שלה שלא תפריע במעבר. אבל אושרי, כמו צייד מתוסכל שמשפחתו גוועת ברעב בבקתה מרוחקת, מנסה בכל זאת לאסוף עוד שבב מאביו ומתכופף אליו לנסות להרגיש, להריח, להחזיק. במקום זה מתפרץ ונשטף בתוכו הבכי הגדול של חייו. הוא מוצף בדמעות כבדות שכאילו פורצות ישר מלבו המוחמץ, והוא מחבק את גוש חוסר ההכרה הזה ודוּם… דוּם… כמעט אחרון, אבל הוא מבטיח לאביו שלא ידאג ושהוא יטפל באימא וידאג לה, ודוּם… וכבר חולצת ההוספיס של אביו, הקרה, הירוקה, רטובה כולה מהדמעות של אושרי. עוד מעט, אולי עוד עשר דקות, אושרי ירגיש כמו בובת חוטים תיאטרלית שמישהו תלש לה את החוטים וראוי היה לה אם הייתה נופלת, דוּם… לבטח היה קל יותר אם הייתה נופלת. אבל הבובה הזאת לא שמעה על כוח הכבידה, והיא נידונה להישאר תלויה ורווית רגשות אשמה, דוּם… נכונה לחיים חדשים אך מתקשה לסחוב את האיברים הישנים, ואת העיניים, והדמעות. עוד זמן רב ימשיכו דמעות לזרום בתוכה, להימהל בגופה ולחבור עם הדם, להיצבע באדום… ו… דוֹם.