בדיוק שנה עברה מאז. מהיום שבו המדינה גאתה וגעשה, וכולנו היינו דבוקים למסכים. בציפייה, בכיליון עיניים. לחזרתו של "הבן של כולנו". גם הציניקנים ביותר לא יכלו להישאר אדישים מול ההתרגשות העצומה שסחפה את כולנו. ואז שקט. מבלי לדעת מה עבר עליו בכל השנים האלו. בלי לפענח מה נמצא מאחורי העיניים התמימות, הילדותיות והמבולבלות. לפני כמה ימים סוף סוף הוא דיבר. והדבר הכי חזק שעלה משם, הבלתי ניתן לערעור שתפס אותי היה איך הילד הזה מצליח ללמד את כולנו שיעור גדול באופטימיות. בתקווה. בחוסן נפשי. וניסיתי להבין איך, איך הוא עשה את זה. איך הצליח לשרוד ואפילו לצאת מחוזק ולהתחבר חזרה לחיים. ולמדתי ממנו כמה דברים, שמוכיחים שגם בחשיכה הכי גדולה יש בכל זאת נקודות אור קטנות... - - לנסות להיות אופטימי בכל זאת - למצוא בכל זאת דברים קטנים שקיימים - ליצור סדר יום ומסגרת, שנותנת שפיות - להיות פעיל, להישאר עסוק, "אפילו אם זה בלשחק עם עצמי משחקים שהמצאתי , או לשחק בכדור שהכנתי מגרב" - לשאוב כוחות מספורט (מחשקים ששמע מדי פעם בטלוויזיה או רדיו) - לנסות לשמור על התקווה, גם כשנראה שאין סיבה - לדמיין - כשנשאל איך זה מרגיש לא לראות שמיים חמש וחצי שנים, ענה "איך אנשים עיוורים רואים? הרי גם הם לא רואים, הם מדמיינים" - להעריך דברים, גם מה שנלקח עד כה כמובן מאליו - לשמור על פרופורציות - לקבל את המציאות כפי שהיא ולחשוב איפה בכל זאת יש בחירה, ולו הכי קטנה - להתרגש מהדברים הכי קטנים - כמו חיבוק של אמא, לטייל ברחוב... תודה גלעד על השיעור המופלא הזה. וכדברי השיר ששר אריק איינשטיין לכבודך, "עכשיו כשאתה כאן קח את זה לאט אל תרוץ מהר תזכור, תשכח, תצחק תמיד תהיה גיבור מותר לך לבכות זה לא פשוט בכלל לסלוח לגורל...." |