כותרות TheMarker >
    ';

    פילוסופוס אנליסיס

    פילוסופיה שימושית, ספרות ושירה עם נגיעות אקטואליות.

    תחבק אותי נעבעך 8

    1 תגובות   יום שישי , 19/10/12, 20:21

    מותר האדם מן החיה

    מנמנמת לה גם סחלבי בצד ירחמיאל, האיש שלה. הוא ישן על הצד ונוחר כמו היפופוטם. אומרים שהנחירות של האדם חיוניות, אז אומרים. מי יודע אולי בימי המערות שהאדם קבע את משכנו בתוכן, לא היו דלתות של רב-בריח ולא סורגים מעוצבים. המערה הייתה פתוחה וחיות שגם הן רצו להסתתר בשנתן, ולהגן על עורן מצאו במערה מקום ראוי. לכן תפקידן של הנחירות היה לסלק פולש זר או לפחות להודיע לו שסחבק גמיש, יענו תפס פיקוד במקום. בטח האדם היה גם משתין מחוץ למערה, מתחם לו גבול. היו לירח נחירות עולות ויורדות, כמו במלחמות או בתרגילים המיותרים  של העורף. כמו שאז הצפירות רק הפריעו כך היה לגבי ירחמיאל. ביתם של הזוג סחלבי היה מוגן, זו לא הייתה מערה עם דלת פתוחה. לכן היה מיותר לנחור, אבל הרגל כבר הפך מזמן לטבע שני. סחלבי לא הייתה נוערת, לפחות כך חשבה. הרי אדם בשנתו לא שומע את עצמו, לכן יתכן כי נחרה ולא ידעה כי מקרבה יצא. ירחמיאל היה מקניט אותה לפעמים, והיה אומר לה שהנחירות שלה העירו אותו משנתו. אבל סחלבי ענתה שהנחירות שלו הן אלו שהעירו אותו משנתו. באמת, היה אפשר לדון בכך. האם נחירות של האדם יכולות להעיר אפילו את עצמו? כנראה שכן, אם הן חזקות אזי סביר שיעירו את בעליהן.  לפעמים כאשר הגיעו מים עד נפש, וסחלבי לא יכלה יותר לשמוע את נחירותיו של ירח, הייתה לוקחת כר ומניחה לו על הפנים, כאילו מנסה לחנוק אותו בשנתו. אז היו הנחירות נעלמות כלא היו. אבל לזמן מוגבל, בחלון ההזדמנות הזה הייתה סחלבי ישנה ואז השמים הם הגבול. סחלבי אמנם נמנמה אבל בהחלט הייתה בעירות מוחלטת.  

    אני חושב אני קיים – אמר פעם דיקרט כאשר הטיל ספק בחושים. זה יפה המשפט הזה חשבה סחלבי. אני חושב, אני קיים. ממש תובנה של איש רוח. אבל אפשר גם להגיד – אני אוכל, אני קיים. שזו כבר חזירות לשמה ולא תובנה מטפיזית. אולי על אותו רעיון אפשר לומר – אני ישן, אני קיים. למרות שאני מנותק מעצמי, אני קיים. זה נראה לה יותר מהתערלותו של דיקרט בבוקרו של אותו יום הגותי. בו שם קץ ליסודות של ביתו, והרס אותם בפטישו.

    אולם דא עקה, יש אנשים שמפשטים בעיות ויש כאלה שמסבכים את המופשט. לדוגמא המתמטיקאים, מפשטים את המורכבות של הבעיה, כדי להגיע לפתרון. לעומת דיקרט שלקח משהו פשוט וסיבך אותו. הקוגיטו – אני חושב, אני קיים. בכל מקרה נראה לה שמרוב התעסקות על דיקרט, נדדה שנתה כמו היונה מן התיבה. אזי קמה על רגליה וירדה לסלון של הבית, שאפי לא היה בפינתו, בטח ישן עם יבי. היא התבוננה קצת במערה, במקווה הטהרה. המקווה היה שקט ורק פכפוכים כאלה מדהימים נשמעו בחלל, היא ראתה את האור הגנוז. המקווה היה מאור כזה, היא הייתה מוכנה להישבע. המקווה היה מכשף, כאילו מעיין חיים מלא תובנות. אומרים שהחסידים של ברסלב הולכים ליערות להתבודד, היא באה לכאן להתבודד. למקווה הזה לא היו מתחרים כאילו דבר אליה, הרגיע אותה ברכות, בפכפוך. כי קולו הערב עליה דלף - פראפראזה ללורקה.

    זה היה מדהים. היא הייתה חייבת לכתוב לזלמן, מזמן לא שוחחה איתו. אזי כך כתבה- רואה בך יועץ, משל אחיתופל לאבשלום.

    זלמן יקירי. עבר עלי יום עמוס ולכן אני בשרעפיי. דבר אלי.

    אין לי הרבה מה להגיד, תודה שנזכרת בי. הייתי לחלוטין מנותק מן הסביבה. אני זוכר שקיבלת עלי קריזה בקיבוץ. השלכת אותי כאחד הריקים לתוך התיק, וסתמת את הגולל על היחסים בנינו. זה לא מנע ממך אחר-כך להעלות אותי באוב ולבקש ממני עזרה ותושייה.

    אל תהיה כזה קיצוני. זה היה רגעי, רגע חולף שפרח לו מזיכרוני. אני מקווה שלא נחבטת, שהדפים שלך שלמים.

    אל תהפכי להיות פתאום הנזירה תרזה. מצבי טוב, כי אני שומר על עצמי בעיקר ממך.

    ראה עצמך עומד בטבורו של עולם, בתוך אירנה צפופה מלאה שאון אדם. מה היית עושה? 

    קודם הייתי מבקש שקט, הגיוני לא!? אז אפשר לחשוב מה עושים.

    זה מה שאני מנסה להשיג ולא מצליחה. שקט...אתה מבין, אתמול ניהלתי משא ומתן על הבית והמקווה. אנו הולכים להיפרד מן הגישפט הזה ואני אתגעגע. בעיקר למקווה שלי.

    אני רואה שכבר ענייני הקיבוץ ירדו מעל הפרק בשלב הזה. נשתכחה ממך חני, ונשתכח הגיבור על ארגז הכלים הגדול.

    נו די, אל תזרה לי מלח על הפצעים, גם ככה אני כואבת. אני עוד אחזור לשם.

    מי אמר את זה!? ארנולד שוורצנגר.

    אני חושבת, אבל לא זוכרת את הסרט.

    גם את חיה בסרט שהוא לא זוכר. מתאים לך.

    אל תבלבל אותי עכשיו, הסכת ושמע. הייתי אצל סושה וניהלתי איתו משא ומתן. אמרתי לו שתמורת עשרה מיליון דולר הבית והמקווה שלו.

    מחיר טוב, אבל הגון. המקווה בשבילם הוא כל עולמם.

    נו...אבל זה לא נגמר בזה. תמשיכי, משהו מציק לך.

    אז זהו, שהתערטלתי בפניו כשהיינו לבד.

    איך הוא הסכים להיות לבדו איתך?

    השארנו איזו דלת פתוחה לכיוון מרפסת כביסה.

    וזה חוקי?

    ככה, ברירת מחדל.

    ואז מה, התפשטת ועמדת מולו בלבוש חוה?

    לא בדיוק, דווקא באתי אליו צנועה וחסודה. אפילו ערכתי היכרות עם אשתו טובה והילדה שלו רבקה. בכלל חשבתי שיש לו שתי נשים, אבל הם הסבירו לי שאין מצב, יש חרם הילכתי על העניין. ובכן, בעודנו משוחחים ככה בצניעות, קמתי והשלתי מעלי את הקימונו שלבשתי.

    ונותרת עירומה???

    לא תירגע, היו לי בגדים מתחת. חצאית מיני וחולצת עם משקוף בגודל של דקוטה. זה כל מה שלבשתי, למעלה ולמטה.

    כמו הסטון הזו מאינסטינקט בסיסי? וחשבת שאת חכמה גדולה? תדעי לך שזה מקומם ולא עוזר, אל תנסי את זה בבית. 

    רגע, גרוע מכך. באתי וישבתי מולו כמו שאני וניסיתי לגרות אותו.

    לשם מה, הוא לא היה נוגע בך מי את חושבת שאת, הקופה של פורטנוי?

    זה הפגנת נוכחות, משקל נגד להפגנות שלו.

    כל פעם שהם יפגינו את תלכי אליו להתערטל. מידה כנגד מידה?

    אז זהו שלא. הם לא יפגינו.

    מי אמר, את... בלשונך אמרת שהוא מנהל משא ומתן איתך. ההפגנות האלימות הן חלק בלתי נפרד מהעניין.

    מאיפה אתה יודע? היה לך עבר של חסיד. חזרת בשאלה וכתבת ספר על אהבת נפש בחדר.

    נו בחייך, ככה זה.

    אז מה עלי לעשות? פלא יועץ אחיתופל.

    תיעלמי...תורידי פרופיל. תתחמקי מהמשא ומתן, תחזרי לקיבוץ.

    זה יעזור?

    ועוד איך, הוא יאבד את הקרקע מתחת לרגליים. תני לו ליזום, לחפש אותך ואז הוא יתרכך. את הכסף הוא לא ישיג מחר, זה ייקח זמן. אזי תתני לו להתבשל. אם את תיזמי זה יתפרש כחולשה אולי אפילו חשש מהם, תהי קרה כמו קרחון.

    דברים כדרבנות אתה אומר, מיודעי אחיתופל. נעיין בדבר.

     

     מורה מבוכים

    קריעה היא אקט של אבל. עוד בגולה היה נהוג לקרוע קריעה לא רק על מתים, אלא גם על חיים. אבל כיצד אפשר לקרוע קריעה על חי, ולהתאבל עליו. מסתבר שאפשר. אצל אנשים חרדים מאוד, הניתוק של החוזר בשאלה הוא מעשה שלא יעשה. אפשר להשוות את המעשה הנורא הזה לבגידה. משום כך אותו בוגד חייב לעמוד לדין על פשעיו. מה פגם בכך שאדם חושב שונה מחברו, ופועל לפי הערכים שהוא מאמין בהם. הרי החרדים בעצמם טוענים שאורחות חייהם הם מקדמא דנן, והם פועלים לא רק בשם עצמם אלא בשם אבות האומה העברית. אלה ערכים שהם מאמינים בהם, ופועלים על פי דרכם. להם זה לא משנה שהם אינם מזכירים את אבות האומה כהוא זה.  די מעט לטרוח כדי להבין שאין בניהם ובין האבות ולא כלום. הם מזכירים יותר את הפריצים מן המאה שבע עשרה כמו שכתב עמוס עוז, הרבה יותר מאשר את  דוד, שלמה, ויעקב. הם מודעים לכך יותר מהמתבונן מן הצד, אבל דרך נס מצליחים פעם אחר פעם לדרוש בזה כהבנתם. האם מכאן יוצא שהם פועלים על פי חוקים משלהם, יש להם צופן מיוחד שבו הם משתמשים כדי להבין אחד את השני. אם כן, מה הוא אותו צופן? ממה הוא מורכב? יטען ההדיוט כי למנהיגיו פתרונים, ואין לו חלק במחוזות הכרעתם. הוא רק מקיים בדבקות את אשר יורו לו לעשות. אפילו דברים הנוגדים את השקפתו. לא חוכמה, כי לאנשים כאלו אין השקפה, מעבר לכובע של השכן. אולי זה נורא לחשוב ככה? אולי, אבל זו האמת.

    אחרים יטענו כי יש להם אג`נדה. אפילו מורשת. אבל דעת גדולים היא המכרעת. אז היכן נעלמה האג`נדה שלהם, ויותר מכך המורשת? אז זהו, פה התשובות הופכות להיות חמקניות, מבוכיות משהו. על כן צריך מורה מבוכים שיכנס לתוך הנפש, וינסה לפתור את העניין. אבל ידוע לכל שדבר כזה אינו אפשרי. כי החברה החרדית היא מועדון סגור, אין יוצא ואין בה. אזי יקפל האדם את בעיותיו ויטמון אותן בכותל. כי לכותל יש אוזניים. במילים אחרות, לך להזדיין. לא...לא..הכוונה טהורה, לך להזדיין בתובנה שאתה רק בורג בעולם היהודי החרדי.  בורג קטן שאין לו משמעות. ז"א יש לו משמעות במאקרו אבל לא במיקרו. אז אנא ממך – ציית להוראות, ודחף את הבעיות שלך לתחת. אותנו הבעיות הללו לא מעניינות. רגע..זה לא פשוט, תלוי באיזה בעיות עסקינן. אם אלו בעיות הלכה, אז ימתין כבודו לתשובתו של הרב. אם הדת בראשו רותחת, והוא חפץ להעמיקה. אזי יש כאן דרך לשדרג את הדבר. אבל..אם האדם הוא  מוישה גרוס שמחפש להכשיל את הרבים, אז יש לנו בעיה, יוסטון. כאן כבר לא יעזרו מילים של שבת, פה הולכים מכות. ישר לבטן ולרקה. מפעילים את כל הכוח כבר בהתחלה שלא ידרדר אותו פורץ גדר לשערי טומאה. פה אין שאלות, יש תשובות ללא שאלות. אבל אם אותו אדם יטעה לחשוב שהוא יכול ללכת בדרכו שלו, אזי יתכבד בקריעה ובניתוק. פה אין את שני הדברים יחד. או או. כל זאת כדי למנוע את הטעות, כי מושג הטעות הוא עניין מורכב. אם נתבונן בו בעין מזוינת נאבחן שמחד הוא קיים, ומאידך גיסא הוא בלתי אפשרי. אם נצא מתוך הטענה שהרב ומורה ההלכות סובר מן היש בלבד,  הרי הוא לא טועה לעולם. מי שטועה זה אותו חריג החולק על רבו שסובר מן האין.  

    מהגיון הדברים יוצא שהטעות נגזרת מתוך האין,  ולא מתוך היש. כיצד יכולה טעות להתהוות מן האין. יכולה היא להתהוות מניגודה אבל לא מן האין. ובכן, מהי היא ניגודה של אותה טעות? אי קיום. שני מצבים לדבר, קיום או אי קיום. מכוון לומר, שטעות יכולה להתהוות מאי קיום. אם כך הדבר אזי טעות יכולה להתהוות מן האין. לכן דעתם של הטוענים לכתר השלמות נכונה. רק רגע...יש פה טריק קטן, זה כמו לחלק או להכפיל באפס...זו הנקודה אפס. כלום מכלום...גורנישט מיט גורנישט. דבר לא יכול להתהוות מניגודו אלא אם כן יש לו היפוך. לכן טעות אינה יכולה להתהוות מן האין, כיוון שהאין זה לא ניגודה של הטעות. מ.ש.ל.

    אם כך טעות יכולה להתהוות רק מן היש. אבל האם יכול אדם לסבור מן היש ובכל זאת להחזיק בטעות? יכול להיות. אם אדם סובר מטענה לא בדוקה, אזי טעה בסברתו. מה שמביא אותנו להארכה ואולי לבעיטות עונשין. מכאן אנו למדים – שההנחה שאדם לא טועה לעולם היא שגיאה. לכן טעות היא אפשרית, למרות שאדם סבר מן היש. אולם בבדיקה חוזרת נוכל לראות כי ההנחה שאדם לא טועה לעולם אינה שגיאה בדיוק. וכל זאת למה, כיוון שהסובר מן היש וטעה בסברתו.  יכול למנוע זאת אילו הייתה בידיו הידיעה. ולכן נתקן ונאמר, שאדם בעל ידיעה אינו טועה לעולם אם סבר מן היש.

    אם כך הגיון הדברים הרי לפנינו שניים. אחד שטועה כיוון שאין בידיו ידיעה, והאחר שלא טועה לעולם כי בידיו הידיעה המדעית. מה לגבי טעות במזיד, הרי עד עתה דברנו על טעות שמקורה בשגגה. ננסה עכשיו לעיין בטעות במזיד. האדם הטועה במזיד הוא בעל הטכניקה הטובה יותר מהטועה בשגגה, מהסיבה הפשוטה שיש בידיו ידיעה. הרי הוא טועה במזיד. אילו לא היה רוצה לטעות יכול היה לעשות כך, אולם הוא טועה ומטעה בכוונה תחילה. הטועה בכוונה בעל הטכניקה משיג דבר מה בטעותו, יתרון מסוים. אחרת מה טעם לו לטעות בכוונה. אם אדם עושה עוול, הרי לנו אדם המחזיק בטעות מרצונו, בהנחה שעוול הוא סוג של טעות. בעל הטכניקה יכול להשיג יתרון מתוך העוול. אם בידיו הכוח והוא חזק דיו לעשות שימוש בטעות. לעומתו החלש לא יכול להשיג יתרון אפילו אם הוא צודק בדרכו, שלא לדבר על כך שהוא טועה. כיוון שאין לו את הכוח לייצר הכרעה מול הרוב. אי לכך מה שנותר לו לעשות, זה לקבל את החלטת הרוב או לפרוש מן הציבור שלא לרוחו. במילים אחרות, מה שמותר לקבוצה לעשות כי זו הנורמה. אסור לאדם הפרטי לעשות. לכן חברה המרגישה איום מן הפרט יכולה לקרוע עליו קריעה ולהתאבל עליו עוד בחייו. למרות שהקריעה והאבל מיוחסים למת. הרי לנו טעות טהורה שהופכת בידי הרוב לעוול מוחלט.

     המזל משחק פעמיים 

    יש לפעמים שהחמה דואה מעל פני האדמה וקורצת לעבר היקום המתעורר. מפילה את צללי הבניינים הענקיים על סביבתם, כמו עמודי האקרופוליס של יוון. העיר הענקית עוד מנמנמת ישנה את שינתה. אבל עדיין עומדים על המשמר שומרי הסף, עובדי הלילה שמוסיפים קורטוב של תנועה לעיר ללא הפסקה. הים מסביב שקט לעת עתה, גולש לעבר העיר בגלים קצרים, ומלכך את ערוותה של אותה פיסת אדמה, שנץ החמה האדים את פניה. שקט מהול בחמלה,  ורחש שלו של התחדשות מלביש את העיר ליום חדש. כאילו נמחקו כל חטאיה ואפשר להתחיל לחטוא מהתחלה. כי האדם שהמציא את הגלגל, לא מפסיק לרגע לדעת את סביבתו. אבל בעצם לא יודע כלום. יש כאלה שמתעוררים בבתי פלדה ובטון, מתוך כפיסי  ברזל מתוח בדיוק אורבאני. אחרים מתעוררים ברחוב, במקרה הטוב על ספסל, מתחת לערימת עיתונים של אתמול. אנשים מחפשים את הטוב על הרע, מסתמא שזה רע או טוב. שבעצם מתחלק בין בני האנוש. הרי אין רע ללא טוב, וההיפך. מי שמוצא את הטוב עושה זאת על גבו של האחר, כי מותיר הוא את הרע לחברו.

    המזל משחק פעמיים, פעם הוא עושה היכרות עם האדם, ופעם הוא מבליח וניצב מול האדם. כאילו מאתגר אותו להאמין בעצמו, לקחת סיבוב על הגורל ולכתוב עתיד טוב יותר. ז`אן פול סרטר אמר פעם - לא משנה מה קיבלת, משנה מה אתה עושה עם זה. רצה לומר, כשמופיע המזל בפעם השנייה אחוז בו בשתי ידיים, כי זו הפעם האחרונה שהוא מאמין בך. חבק אותו, אמץ אל ליבך. תהיה אתה, שים את כל האמת שלך על השולחן, תהמר על כל מה שיש לך. כמו שחקן בלק ג`ק שמאמין בעצמו.

    ריח אלכוהול מסמא את דעתם של אחרוני המבלים, עוד רגע הם יצאו מדדים לרחוב וילכו כל אחד לדרכו. החמה תכה בראשם עם חרבה המסנוורת, בעוד הדעת מסתחררת כמו קרוסלה. בחוץ ירבצו החתולים, מחפשים בקשיש בתוך פחי הזבל הגדולים. השדרות כמו שרירים מסורגים, מתחילות להזרים חיים, דם בעורקיה של העיר. תחת שמי אמריקה מסתתרת לה ירושלים של זהב.

    ידעתי שבסוף אנבור בערימת תחתונים של 4 דולר, אמנם זה 3.99 דולר אבל הרעיון זהה. אייל צחק למראה לאה הרוטנת. היא יפה כשהיא כועסת, הייתה לו פינה לא סגורה בלב לגביה, והוא לא ידע איך לסגור את אותה פינה. אומרים, שאהבה היא מתת. אי אפשר לקחת אפשר רק לקבל. הוא חייך לעצמו כשנזכר בדברי מייקל, אי אפשר היה להזריק את אמריקה לוורידים של לאה. לאה הייתה שורשית, ירושלמית בדם. בעיניו של אייל היא הייתה אמיתית יותר מכל דבר בעולם. הם יצאו החוצה לטייל, אייל אחז בידה והיא חייכה. כל גורדי השחקים מסביב היו בעיניה לחגבים. כל אמת קטנה תפיל אותם לקרשים, הם רק נראים כאלה גדולים ומבהילים, אבל מעשה אדם הם. את מגדל בבל בנו אנשים לעשות להם שם, בדיוק כמו פה באמריקה ששמה הולך לפניה. לא פעם בזכות אותם מגדלי בבל הפזורים לאורכה ולרוחבה. אבל מה המשמעות של כל זה, ההיבריס של האדם, גבהות הרוח והלב שסופו יקרוס אל תוך ליבתו. הצניעות לפעמים יותר אמיתית מכול המראות מסביב.  לאה ידעה שהביקור הנוכחי שלה בניו יורק עומד בפני סיום וטוב שכך. נלווה לזה ריח של פלסטיק, ארץ הפלסטיק. הכול היה שם מהיר ועכשווי. בבוקר יכלה לראות את ההמונים הולכים לעבודתם, ולעת ערב את אותם אנשים חוזרים מן עבודתם.

    לכל אחד היה תפקיד של בורג קטן במכונה הענקית של העיר. הם לא המציאו את הגלגל, ולא את כוח הכבידה. ההגדרה שעלתה בראשה היה שעון. כאילו הייתה כל מנהטן שעון יקומי אחד גדול, שדפק – תיק תק. היה מישהו שדימה את היקום לשעון, ואולי את בוראו לשען. אבל אל לך מיסטר דוייד יום להרחיק לכת. כי גם שעונים עומדים מלכת. באמת, בקריסת בנייני התאומים הזמן עמד מלכת. בכל מקרה הם חפזו ללכת לאולפנים בקווינס, כי הייתה אמורה להיות שם פגישה מסכמת, כולם יהיו שם. כבר בכניסה לאולפן הרגישה לאה שהיא עשתה את זה, אפילו מייקל העיד בפני כולם כי בעצם לאה היא זו שקבעה את מסע הפרסום. סמדר ישבה קרוב ללורימר והחזיקה ידו בידה כמו אחת שמבקשת לשמור לה חתן. היא מתחה את חיוכה מחוף לחוף, אין כמוה מאושרת על התכשיט אשר נפל בחלקה. לורימר לא נראה כמו אחד שעומד להציע לה טבעת מחר, אבל מי יכול להתווכח עם סמדר. הווה ידוע לכל כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שסמדר התמסרה כול כולה למאן דהוא אבל בסופו של דבר ועניין, הייתה מוצאת את עצמה שוב לבד. זה לא שבר אותה או שינה את מהותה, כי תמיד אפשר לחפש גבר חדש.  החיפוש הזה הוא האושר בהתגלמותו, אין כמו ריגוש טוב להרחיב את הדעת. 

    סטארט אפ

    הפגישה בין סחלבי ללאה הייתה טעונת געגועים. סחלבי חיבקה אותה בעוז וכמעט שמחצה אותה. כמה התגעגעה סחלבי ללאה. לאותה ילדה קטנה שבאה ממאה שערים, ועכשיו היא זקוקה לה כמו אויר לנשימה.

    אין לך מושג, כמה אני זקוקה לך- אמרה סחלבי.

    לאה השתחררה מן החיבוק של סחלבי, ואמרה – אני כאן.

    אל תשאלי מה קרה בהיעדרך, מצאנו מקווה מים טהור, במקום שירח עשה מערה. היו הפגנות של חרדים, הם פצעו שוטרים ואפילו ירח נפגע.

    כאן בבית? שאלה לאה.

    כן...כאן בבית, שתי משהו ואני אראה לך את המקום. שימי עליך בגד ים.

    לאה השתוממה, היא ראתה הרבה דברים בחודש האחרון, אבל דבר כזה לא ראתה.

    מה דעתך, לאה?

    למען האמת אני לא יודעת, זה נראה כמו בריכה פתוחה. הרי אם מסירים את הגג שלכם הבריכה חשופה.

    איזו חכמה, חמודה – אמרה סחלבי ונישקה אותה. לא חשבנו על זה, עכשיו שיקפצו לי החרדים. זה בכלל לא מקווה מים זו בריכה לרחצה.

    בואי נרגע סחלבי, לפני שאנחנו מקפיצים חרדי.

    אבל תביני, לאה. אם זה לא מקווה סגור אזי זו בריכה ולא מקווה טהרה, ולא בית מרחץ. פשוט מים שירדו עד לכאן במדרון. מה המשמעות של זה? זה יכול להיות מקווה טהרה או הכרח שיהיה בריכת רחצה?

    זה לא משנה סחלבי.

    מה לא משנה לאה?

    מקווה יכול להיות פתוח, ללא גג. הרעיון הוא שיהיו אלה מי גשמים, את מבינה?

    אם כך, גם הכנרת זה מקווה. אמרה סחלבי וליבה געגוע למוטקה.

    נכון. -ענתה לאה. הכנרת היא מקווה טהרה.

    זאת אומרת שלא התפטרנו מהרב סושה, שמנסה ברגע זה לגייס מיליונים.

    הרב סושה לא פראייר, הוא איש כריזמטי ונמרץ, אם את חושבת שהוא ישפוך ככה סתם כסף, אז את נאיבית. אני מכירה אותו מעברי, הוא יכול לסגור את ירושלים לכמה זמן שהוא רוצה. קודם כול הוא ישתמש בכוח ויש לו הרבה. רק אחרי שכלו כול הקיצין הוא ירים ידיים וישלם. אבל עכשיו זו רק התחלה.

    בואי נלך אליו שתינו לאל`ה. תדברי איתו ביידיש, תסבירי לו את המצב.

    גם את יודעת יידיש, אז מה הבעיה?

    היידיש שלך יותר מתאימה – אמרה סחלבי.

    לאה צחקה, אם את חושבת שיש לי השפעה עליו את טועה. הוא זאב בודד למרות כל הקולולו שהוא עושה. אגב, איפה ירחמיאל והילדות?

    ירחמיאל הלך איתם לקניון, לקנות להן קצת מתנות, לפנק אותם. הוא יבוא עוד מעט.

    אני מקווה שלא כיסחת לו את הצורה.

    האמת, ודי במפתיע לא. - צחקה סחלבי. העדפתי לברוח.

    לאה צחקה – אני לא מאמינה עליך.

    כאשר כל זה קרה הייתי בקיבוץ אפיק , ביקרתי שם את חני בוזגלו, והכרתי את מוטקה, ארגז כלים גדול.

    נשמע גבר גבר. המוטקה הזה שלך. אני כבר מתארת לעצמי שייקח להם הרבה זמן להתאושש ממך.

    הבחור חיה רעה, איש שדה טהור. היינו בטבע ומוטקה עשה יש מאין לא היה חסר לי דבר. וואללה מתאים לו להיות גיבור ישראל.

    מה הוא עשה למה? או את סתם אומרת.

    לא...לאה. גיבור ישראל עם תעודות, צל"ש מהרמטכ"ל.

    באמצע השיחה רעש והמולה, הילדות שמחו לראות את לאה וקפצו לקראתה. אפילו שאפי רץ לכיוון אהובתו משכבר הימים וכשכש בזנב. לאה ליטפה אותו, והוא התמכר לכל פיסה של מגע.

    ירח, מה קורה? שאלה לאה.

    הכול דבש, לאלי. רק ירחמיאל היה קורא לה כך.   

    בואנ`ה אתה נראה כמו מילין דולר בשטרות משומשים.

    ירח צחק, מניאקית אחת. היא ספרה לך על המקווה שמצאנו.

    כן, אנחנו נחפש כתובות, ביוונית אולי רומאית או בעברית עתיקה, על דפנות המקווה.

    ירח, תשמע מה לאה אומרת, זו בכלל הייתה בריכה פתוחה. הרי היא לא מקורה. – אמרה סחלבי.

    טוב שיש לנו במי להחזיק, בריכה פתוחה זה משנה משהו? שאל ירח, וקרקפתו הבהיקה כמו ראי.

    לאה צחקה, משנה למי? שאלה.

    לרב ההוא.

    לרב עוד נגיע, שים עליך בגד ים ונצלול אל הטבע הזה, לראות הכצעקתה. – סיכמה לאה.

    אבן זורמת

    הם עמדו על סף מקווה הטהרה. לאה, סחלבי וירחמיאל. המראה היה מרהיב ביופיו. המקווה היה שקט, אבל האבן זורמת. צלילים של פכפוך ברקע שלווה שלא ניתנת לתיאור. הם קפאו במקומם, חששו לבקע את השלווה שמה תישמט להם על פני המים. הדבר שהימם את לאה היה האור, המקווה היה מאור כזה או שזו הרגשה פנימית. פתאום לאה הבינה, זהו האור הפנימי הגלום בכול אחד מאיתנו. רק שהמקווה מקרין את האור. ירח הביא שנורקלים, ונעלי צפרדע. אפילו ארגן מצלמות תת-ימיות כדי שיוכלו להנציח כל עדות. מתחת למים המחזה היה מרהיב לא פחות, כאילו הגיע אור ממקום לא צפוי. הם צללו לכיוון הקיר המזרחי שמה היו מקובעות אותם מדרגות החוצה. המדרגות היו בחצי גורן כזו, מדרגות אבן כאלה גדולות מסותתות. לא היה מעקה. לאה התקרבה וצילמה את המדרגות. היא ניסתה לחפש כתובת מתחת למדרגות, אבל ללא הצלחה. ירחמיאל צלל לכיוון דרום למקום המשוער שממנו נבע המקווה. הוא הגיע לקיר הדרומי לבדוק מהיכן בדיוק נובע המקווה ופתאום חש במן פכפוך, זרימה מתחת לקיר. המים נבעו מתחת לאדמה, קרים וטהורים לשתייה. ירחמיאל היה בטוח שהוא הופך להיות צעיר בעשרים שנה. זה היה עונג בלתי ניתן למדידה. הוא התבונן אחורה כדי לסמן לבנות להתקרב, לשתף אותם. אבל לא הצליח לתקשר איתם. למרות שראה את לאה ליד המדרגות, אבל את סחלבי לא ראה. ירח הוציא את המצלמה וצילם את מקום נביעתו של מקווה הטהרה. זו הייתה מן מערבולת כזו, זרימה של חיים חדשים. יחד עם זאת ניסה לחפש כתובת על הקיר אבל ללא הצלחה. הקיר היה מסותת בידי אמן, והמים החליקו אותו במקום זרימתם. זה בלתי נתפס. חשב לעצמו. ירחמיאל הרגיש קל מן המים הרגשה של התעלות, התרוממות רוח. הוא נשאר על פי המבוע המקליח כדי להרגיש את הזרימה, זה כמו ג`קוזי אבל מן הטבע. המים ליטפו אותו סביב, וכמו מקהלה שרו לו שירים. אומרים שהאושר נמצא מתחת לאף, אז אומרים.

    לאה מיששה את אבני המדרגות, בקשה לעצמה איזה חספוס של שפה. בשלווה הזו מתחת היא חיפשה את השפה. אנחנו שבויים בתוך השפה אמר פעם לודוויג ויטגנשטיין, וגלל את האבן על פי הפילוסופיה. אך לזמן קצר. את הבאר הזו לא סוגרים, היא מבעבעת ואין אבן שתעצור אותה. היא הכניסה ידיים מתחת לכל זיז באבן, אבל לא מצאה דבר. למרות המזמוטים שלה. אחר עלתה במדרגות כמו אמזונה, עליהן היא חיפשה רמז למה שהתחולל כאן אלפי שנים לפני. שום כלום בינתיים. היא יצאה החוצה והחלה משוטטת בסמוך למקווה, מתבוננת על הרצפה אולי משם תבוא הישועה. היא הסתכלה סביב ומיד אישרה את ההיפותזה שלה כי המקווה לא היה מקורה, אלא פתוח. מה שהתגנב אליה היה הרעיון שהמקום אולי לא היה מקווה בכלל. היא לא מצאה סימוכין להפרדה בין גברים ונשים לדוגמא. מאידך גיסה יכול להיות שהיו זמנים שונים, לגברים ולנשים. אבל במקווה כזה שהוא רחב וגדול לא היה צורך בלוחות זמן שונה כיוון שיכלו לטבול בו גברים ונשים עם מחיצה. אבל איפה המחיצה הזו? זאת לא ידעה. היא עשתה איגוף סביב האבן בבריכה כדי להעמיק חדור למוח המתכנן, והיה שם הרבה תכנון. היו בקיעים ברצפת האבן, מה שאומר שהיא לא הייתה מקשה אחת אלא בנויה באופן מלאכותי על ידי האדם. אולי איזה רמז יש בכתביו של יוספוס פלביוס, מעניין. הוא הכיר את הארץ כמו את כף ידו, והרבה ממצאים נחקרו ונמצאו על פי ספריו. אולי אפשר לשתף גורם חיצוני, כמו הארכיאולוג הראשי. חשבה לעצמה. אבל מיד הבינה שכרגע זה בלתי אפשרי הם חייבים למצוא את הממצאים לפני כולם. לאחר סיור קצר על רצפת האבן הבינה שגם שם לא כתובה שום כתובת. היא קפצה שוב למים, מדרום ראתה את ירח בתנוחה עוברית כזו על קרקעית המקווה, היא נזעקה, הייתה בטוחה כי הוא טבע. שמה פעמיה מיד לכיוונו במהירות שיא. אבל ירח חייך לעברה ונראה חי לגמרי. היא סימנה לו עם הבוהן לעלות מעל המים. ירח נענה ועלה כמו לוויתן על פני המים. מה גילית? שאלה.

    את לא תאמיני לאלי. גיליתי את המבוע של המקווה, והמים שם קרירים וטהורים. וואללה, אמרה לאה. אני מרגישה את הקרירות עד כאן. בואי תרדי יחד איתי למטה, ופשוט שבי על המים. לאה צללה למטה והרגישה משב של מים לפנים. באמת, כמו שאמר ירח היה שם מבוע. לפחות גילו מאיפה המים מגיעים.

    סחלבי דווקא פנתה לצד הצפוני, גם שם היא חיפשה סימוכין, איזו כתובת על הקיר. היא נסחפה כשהגיעה לצד הצפוני, זה היה מעין מדרון כזה. וסחלבי הרגישה שהיא נסחפת. היא נאחזה באבן שמצאה בדרך, אשר הייתה שקועה בתוך המים. כנראה שפעם האבן הזו נסחפה על המים, או שמה זו חתיכה מסלע שנפלה למים בשעת קריסת התקרה. סחלבי המשיכה בזהירות צפונה, היא הייתה חייבת להגיע לקיר הצפוני. ככל שזרמה צפונה הרגישה שהמים סוחפים אותה יותר חזק. כבר התחרטה שהניחה לאבן. שלא תפלט לאיזה גן-עדן יחד עם המים הצלולים. לסוף הגיעה עד לקיר הצפוני. היא שמה לב שהמים מחלחלים מתחת לרגליים שלה. היא הסתכלה על הקיר למצוא איזו כתובת, אפילו הייתה מתפשרת על אות. אבל נאדה כלום. הקיר לא היה ישר, הוא התעקל וסחלבי החליטה ללכת לכול רוחבו. במקטע מסוים היא ראתה מן גומחה כזו בתוך הקיר. מן הסתם הניחה שיש עוד גומחות כאלו בהמשך. היא המשיכה לנוע לרוחב הקיר, וספרה עוד שלוש גומחות. לא עלה בדעתה למה שימשו הגומחות, אבל היא הייתה בטוחה שמסתתר פה סוד. המקווה היה בנוי מעשה ידי אמן, מעניין כמה אנשים עבדו כאן למטה ובאלו תנאים. לפתע נחרדה, אם ימצאו כאן עצמות אדם, זה יהיה הסוף של כול הדברים בעולם. אבל נראה לה שהקדמונים דאגו לטאטא את השטח. הכול סטרילי כנראה, בשלב הזה אין מה לדאוג. כך חשבה. היא הסתכלה אחורה אבל לא ראתה את לאה או ירחמיאל. בטח הם רחוקים או שיצאו מן המים. בזהירות דחקה את עצמה לתוך אחת הגומחות, והתבוננה בקיר הגומחה. זה היה פלאי היא פתאום ראתה...          

    הלני

    חצי עמוד שחרוטה עליו מילה אחת, ועוד איזה מילה   Ελλάδα היא הייתה בטוחה שהמילה היא הלאס. בזמנו למדה פילוסופיה וקצת את השפה העתיקה של יוון. פתאום הרגישה רעד כזה בגוף, היא הייתה חייבת לעלות על פני המים רק בכדי לצרוח. זה יווני...בית מרחץ יווני. היא צעקה וצחקה בעת ובעונה. מרחוק היא ראתה את ירחמיאל ולאה יושבים על קו המים. היא סימנה להם לבוא...אאוריקה צרחה. אאוריקה. ירח ולאה הבינו שסחלבי גילתה משהו, הם רצו אליה. סחלבי הייתה נסערת, ראיתי את זה.

    את מה? שאלו שניהם במקהלה.

    את המילה האדירה הזו הלאס.

    אני לא מאמין – אמר ירח. זה בלתי נתפס. 

    מה הפירוש של המילה הזו? שאלה לאה.

    יוון, זו התרבות ההלניסטית, מימי אלכסנדר מוקדון.- ענתה סחלבי.

    מה המשמעות של כל זה.- הקשתה לאה.

    זה אומר שאנו חזרנו אחורה אלפיים שנה לאל`ה. – התערב ירח.

    זאת ועוד, עכשיו אנחנו יודעים שזה בית מרחץ...אני חוזרת, בית מרחץ יווני. – צהלה סחלבי.

    רגע.- אמר ירחמיאל. זה לא גדול מידי לבית מרחץ יווני?

    נכון. – ענתה סחלבי. אבל בשביל לדעת יותר צריך לברר.

    מה זאת אומרת גדול, ואם זה היה קטן אז זה כן היה יווני? שאלה לאה.

    את צריכה להבין לאה, אנחנו לא משתמשים בכל ההשכלה שאנו רוכשים. אבל ברגעים מסוימים זה שאלה של חיים ומוות. היוונים בניגוד לרומאיים היו יותר רוחניים, ופחות השתעשעו בזירות הלחימה ובבתי מרחץ. כמובן לעינוג הגוף בלבד. לאה תארי לעצמך, את כל החלל הזה מלא ביוונים צוהלים. בעיקר גברים כי הנשים היו אז יותר נחותות, בלי להעליב אף אחת מהנשים הן נחשבו לרגשניות, רכיכות. שאפילו לעינוג מיני לא צלחו, תפקידן היה להביא צאצאים לעולם. עוד דבר חשוב שאסור לנו לשכוח, גבר יווני היה מתחתן בגיל שלושים עד אז היה אסור לו לקיים יחסי מין עם נשים רגילות. הפיתרון היה קיום יחסי מין בין גברים או קיום יחסי מין עם זונות. שבזמנו היה מעמדן נחות יותר מאשר נשים חופשיות, אבל הן היו לגיטימיות ואפילו התעריף שלהן היה מפוקח. לכן היוונים היו מחפשים בני זוג. גבר נישא ונבון היה מחפש נער שרירי וחסון. ככה זה עבד.

    מה את רוצה להגיד, שכולם היו הומואים? שאלה לאה.

    לא כולם, אבל רבים היו. היה גדוד פרשים בספרטה שכולם שם היו הומואים. היה זה גדוד חזק מאוד שהצליח במלחמות. לסוקרטס היה מאהב אלקבידס, שהוא מאוד אהב, נקשר אליו ממש. בחור יפה תואר ויפה מראה, שנמשך לסוקרטס בגלל חוכמתו. הם נמשכו כל אחד למה שחסר לו ויש בשני. עדות לכך שנשים נחשבו לרגשניות יש בדיאלוג פיידון. שם מספר אפלטון על סוקרטס, לפני הוצאתו להורג. אותו סוקרטס משלח מעליו את אשתו יען כי היא עלולה להכניס בו מורך לב. אולי להתייפח על גורלו. יותר מכך, לא התחשק לו למות ליד אישה שתהיה נחמתו בשעת מותו. הוא העדיף למות כמרטיר.  

    אז גם הוא היה ביסקסואל? גם וגם. – צחקה לאה.

    צריך להבדיל, לא תמיד העדפת גבר על פני אישה היה כרוך ביחסי מין גבריים. מכיוון שאז מקומה של האישה היה נחות, היא לא הייתה מוזמנת לאירועים או למשתה עם כל החברה. אי אפשר היה להתפאר בה כחלק מן ההצלחה של הגבר. אזי היה צריך להמציא צלע זוגית וזה היה חייב להיות גבר. בדיאלוג המשתה מסופר שם על חגיגת שתייה כדת וכדין, גם סוקרטס ואלקבידס הנאהבים מופיעים שם. אם תקראי את זה תביני.

    ממש סדום ועמורה. – אמרה לאה.

    סחלבי צחקה. – לא לאה, לפני הפילוסופיה היוונית לא היה כלום.

    עכשיו מה נעשה, בנות. – שאל ירח.

    לא נראה לי שהיית יווני פעם, ירחמיאל. – אמרה לאה.

    סחלבי צחקה, היא הציעה שינסו להשחיל לרב את המקום בתור מקווה טהרה.

    לאה קפצה ואמרה – שאין שום קשר, זה עדיין יכול בהחלט לשמש למקווה, כיוון שזה בעצם מי גשם. אז כך שלא משחילים את סושה ולא מוליכים אותו שולל.

    רגע. – אמר ירחמיאל. זה ממצא ארכיאולוגי. כבר קפץ הארכיאולוג הראשי ואמר שזו ארכיאולוגיה. במקרה דנן יהיה לנו עסק עם המדינה, הם יכולים להפקיע את זה.

    להפקיע? בתחת שלי. זה בית שאני קניתי בכסף מזומן, זה השטח שלי. רוצים להפקיע שישלמו הרבה יותר מהרב. אני אדבר עם אבא שלי אחר כך, בטח יש לו עצה טובה בשבילי.

    נביא אותו לפה שיראה את הפלא הזה. – הציע ירח, וקרחתו המבהיקה רשמה את בבואתה של סחלבי.

    אני לא בטוחה אם כדאי לערב שופט בכל זה, זה מסוכן לקריירה שלו, ירח.

    זו ממש בעיה, חברים. – אמרה לאה. אולי נישן על זה לילה ואז נראה מה ילד יום. חוץ מזה יש לי המון עבודה במשרד, אני צריכה לסגור פערים.

    אני אבוא לעזור לך, לאה. – הציעה סחלבי.

    רעיון מצוין, הקטע הזה עם ההיי טיק ממש סוחט אותי, נפגשתי עם אבא של אייל והבחור אחוז תזזית. מטורפים האמריקאים האלה. רצים כמו תאואים למטרה ומה שעומד בדרכם סופו שיידרס. מייקל האבא של אייל רצה לגייס אותי לעסקים שלו. ככה לפחות אייל אמר.

    בחיים לא. – קפצה סחלבי. הייתי באה עד שם להיכנס בו ולחטוף אותך, בלעדיך אני לא מסוגלת.

    לא הייתי מסכימה, יש שם ריח של פלסטיק שרוף. אמרתי לאייל שיוריד ממני את אבא שלו בעדינות, וחוץ מזה אייל צריך להיות פה. כאן העסק שלו.

    נראה לי, שאת ואייל חייבים להתחתן, לאה. – אמר סחלבי. לכי עליו. אולי עשה את כול הדרך הזו רק כדי שתכירי את הוריו. הוא חם עליך לאה, תכי בברזל.

    זה לא הזמן, סחלבי. הייתי מרגישה בפנים נגיעה אם הרגע היה מגיע.

    את מדהימה לאה, לא היה לך חבר אף פעם, להוציא את הקטע ההוא עם מישמיש. אבל את יודעת הכול על יחסים בין גברים ונשים.

    זו הרגשה פנימית סחלבי. אני לא יודעת איך להסביר לך את זה.

    שמתם לב בנות, שאנחנו יושבים כאן הרבה זמן ולא קר לנו.- אמר ירח.

    זה מקום פלאי הדבר הזה, לא בא לי למכור אותו בכלל. אתה יודע מה בא לי לעשות, ירח. לאטום את הכול ולהחזיר את זה לקדמותו. אולי תקרא לחמסניק ההוא נאיף, שיבוא לאטום את הקיר ונחזיר עטרה ליושנה. – אמרה סחלבי.

    אני לא יודע, סחלבי. כנראה שעברנו את הגבול שממנו אין דרך חזרה. מי יודע אם ברגע זה לא יושבים בעייריה על הסוגיה הזו, ומחפשים דרך להפקיע אותה מאיתנו. חוץ מזה אם תאטמי את הקיר זה עלול להתפרש כשוד עתיקות.

    שוד עתיקות...-הזדעקה סחלבי. זה מה שחסר לי. אני לא שדדתי כלום, יש לי מסמכים על הרכישה עניין גילוי העתיקות היה בדיעבד, לכן אין זה שוד עתיקות.

    את בת של שופט סחלבי, מי אני שיפקפק. - אמר ירח.

    האיש הכי מקסים בעולם, השותף שלי לחיים ירחמיאל. כמה אתה חכם. בוא חבק אותי אלופי, אישי היקר.

    ירח משך אליו את סחלבי ואימץ אותה לגופו, הוא חש בחום הפנימי היוצא ממנה, ובעורה שמגעו משי טהור, כאילו המים הצעירו אותה בעשר שנים.

    אני מתמוגגת מכם. – אמרה לאה. כמה אהבה יש לכם אחד לשנייה.

    פה קבור הכלב, לאה. באורך החבל ובחופש הפעולה שאנו מאפשרים אחד לשנייה. - חתמה סחלבי.  

    עץ השדה

    לפני הכול לא היה כלום, רק שקט מתוח ופס אור מתחת לדלת. מן מסתורין שלפעמים נדמה לנו כי הוא ממציא אותנו מחדש בגבול הדמדומים. מפתה אותנו להיכנס לעולם שאין לנו מושג איך נצא ממנו, אבל הסקרנות מכריעה אותנו דווקא ברגעים שאנו זקוקים לנחמה. כאילו מדליקה את דוד הקיטור האחרון, וכמו קטר רועש מושכת אותנו לתוך מובלעותיה האינסופיות. למזלנו אנו מושלכים לבסוף על ידי שומרי הסף למציאות הערפדית, החבה לנו את קיומה הנשאב מתוכנו. קצת נבוכים מן המופע, נופלים על חרב המציאות. אנו מודים כי דל כוחנו מול יצרנו, שממנו אנו מבקשים לנוס על נפשנו. אבל דוהרים לעברו כמו רכבת משא חלודה, בשקשוק צרוד ובקול בריטון חרוך. אנו חיים בהווה, לגבנו אין עתיד כי שעתו לא הגיעה. ואין לנו עבר כי הוא פס מן העולם. יהיו כאלה שיטענו כי אפשר לתכנן את העתיד על סמך ניסיון העבר. אחרים יטענו כי מי שאין לו עבר אין לו גם עתיד. ממש קיצור תולדות הזמן. אבל אלו דברים בטלים, כי אנו שבויים בתוך השפה. בתוך קלישאות של מילים מנוסחות היטב אך חסרות טעם. אם נדמה את הזמן לקו  נקבל רצף של מספרים ממינוס אינסוף ועד אינסוף. אנו חיים על הציר הזה בהנחה שהוא רציף וקבוע. האדם מופיע על הקו הזה באופן אקראי או מתוכנן, אקראי לגבי רצף הזמן, מתוכנן לפי דרכו של האדם. המופע של האדם הוא לפרק זמן מוגבל, קו הזמן ימשיך הרבה אחרי האדם, כפי שהיה קיים מקדמא דנן. מחולל היחס בין הציר המרכזי למקטע ימי חייו של האדם הוא המושכל. אם אנו מאמינים שהשכל והתבונה מנחים אותנו בדרך הישר ויש בכוחם לספק לנו את הידיעה, ובכלל את התובנה לקיומנו. בכל מקרה באמצעות המחשבה יכול האדם לתפוס אובייקטים וכך להבין את המשמעות שלו ושל כול העולם סביבו. הבעיה מתחילה כאשר האדם משתמש ברגש וביצריו, לממש את תכליתו על פני האדמה. אומרים, שהאדם הוא עץ השדה, אז אומרים. אילו היה האדם עץ השדה הייתה צניעותו מרובה מגאוותו. אבל הוא לא, לכן הוא בטוח כי העולם חיכה רק לו, להופעתו. מכאן הוא למד שמגיע לו כמה שיותר, החמדנות שלו הופכת לאובססיה בלתי נשלטת לכן הרדיפה אחרי החומר היא עיקר חייו. כאילו עומד הוא לחיות עד קץ הדורות, ובבוא שעתו עדיין ימאן להיפרד מעל רכושו. בזמנו היו הפרעונים נקברים עם רכושם, שלימים נבזז על ידי שודדים. כיוון שחשבו על חיים מעבר לחיים בעולמנו. כאילו יש עוד עולם בו חיים אלו שלא שרדו כאן את חייהם. קצת מגוחך, הרי זה סותר כול תוכנית ריאלטי של הישרדות. מי שלא שורד, יוצא מן המשחק. אבל גם שם בתוכנית הריאלטי זה לא כל כך מדויק, כיוון שאלה שלא שורדים, שורדים. הם נקראים פליטים שמככבים אחרי אי הישרדותם ומתעצמים יותר מאשר בזמן הישרדותם. עד שהופכים לאגדה באי הישרדותם. מעניין אם העולם הבא טוב יותר, הציניקנים יגידו רע יותר, כי אף אחד לא חזר משם ומי רוצה בכלל לילך לשם. האופטימיים יגידו עולם שכולו טוב. אבל גם לשם אף אחד לא הולך מרצונו, ואף אחד לא חזר משם. למרות שהמסקנות שונות, התוצאה היא אותה תוצאה. אבל אל ייחר בעיניכם הדבר, גם אם דנים בהיפותיזה ומקבלים שתי מסקנות שונות אין זה אומר שיש בידנו סתירה. תשאלו את אפלטון. 

    דרג את התוכן:

      פוסטים אחרונים

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      שלום המככבת הסידרתית של פוסטים עלומי כוכבים כאן תהנה..

      ארכיון

      פרופיל

      מולוקו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין