אלה האצבעות שמתאבנות כסדרן
הֲכִי גָּרוּעַ כְּשֶׁאֵין בַּיִּת לַמַּחְשָׁבוֹת. הֲרֵי נִרְאֶה כְּאִלּוּ כָּל מָקוֹם יָכוֹל לִהְיוֹת לָהֵן בַּיִּת. בֶּטַּח, יֵשׁ הַנָּחָה שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת כָּאֵלֶה, לֹא תּוֹפְסוֹת שֶׁטַּח.
גָּרוּעַ אֲפִלּוּ יוֹתֵר כְּשֶׁהֵן בַּכֶּלֶא. דִּבּוּר טִפְּשִׁי. רוֹצָה לְהַאֲמִין שֶׁהִיא חָפְשִׁית בְּמַהוּתָה וְלֹא יְכֹלָה לִהְיוֹת אֲסוּרָה, הַמַּחְשָׁבָה. טָעוּת נְפוֹצָה. עֲקוּדָה לְסַד סְגוּרָה בִּזְמָם וּכְנוּעָה. עֶבֶד נִרְצָע.
שֶׁאֵין לָה רְשׁוּת לִהְיוֹת שֶׁלִּי. חַיֶּבֶת אֲנִי אֶת מַחְשָׁבְתִי מָכַרְתִּי אוֹתָה לְמַפְרֵעַ יֵשׁ לִשְׁכָּה שֶׁל מֶרֶד בַּלֵּב וְשָׁם כְּאֵב מִתְפָּרֵעַ. נוּ בֶּאֱמֶת, זֹאת הַסְּחוֹרָה שֶׁלִּי, חֲגוֹרָה שְׁחוֹרָה שֶׁלִּי.
בְּבֵית עֲבוֹט שְׁכוּנָתִי מְמַשְׁכֶּנֶת אוֹתָה דַּף וְעוֹד אֶחָד. יָכֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲנִי מַגְזִימָה? לֹא בֶּאֱמֶת, לֹא בִּמְיֻחָד. תָּמִיד יֵשׁ נֶחָמָה קְטָנָה לְקָרבָּן, הִתְחַיְּבוּת לְסַכִּין חַדְחַד.
לְמַחְשָׁבוֹת לֹא בֶּאֱמֶת אִכְפַּּת, אֵלֶה הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁמִּתְאַבְּנוֹת כְּסִדְרָן. מִפְרָק מִפְרָק מִתְעֲצֶה, לֹא מִתְעַצֵּם, וְיֵשׁ הַדְרָן חַתְרָנִי, חֲזָרָה לְפֶצַע קוֹדֵם. מָלְאוּ אַרְבָּעִים לְנִיצָן שִׁלְשֹׁם. גַּם מִי שֶׁמֵּתַה מִזְּמָן בְּכָל זֹאת נוֹלְדָה בְּכָל זֹאת כְּבוֹדָה בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח גַּם אִם זֶה קֶבֶר. וּבֵית הַמַּחְשָׁבוֹת טוֹב שֶׁיֹהְיֶה פָּרוּץ לְכָל רוּחַ וַעֵבֶר. תּוֹדָה. מְקַוָּה שֶׁנֶהֱנֵיתֶן בְּנוֹכְחוּתִי. בְּבַקָּשָׁה. זְכוּת הִיא.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 20 באוקטובר 2012, הקסבה |
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני קורא את המחשבות של אמא שלי ומתמוגג. אני חושב שמה שהיא רואה אף אחד לא רואה. קראתי כאן את התגובות של האחרות והן בהחלט מצטטות אותה. היא נתנה להן כיוון לחשוב. את יודעת שושי, שההבנה שלי בשירה מהסוג הזה קצת אטית, ולכן אני מחפש את מחשבותיה של אמא, היכולת שלה לפרק את איברי השיר לגורמים ולהסיק ממנו מסקנות ייחודית בעיניי מאוד.
אלה האצבעות שמתאבנות כסדרן- יש
הכרזה כמו בספר היוחסין "ואלה שמות בני ישראל היורדים מצריימה", הפתיחה
ההצהרתית הזאת שאלה האצבעות המתאבנות בסדר הביולוגי שלהן, מעידה שהגוף התפורר
והאצבעות הפכו למאובנים שהזמן יצר. "הֲכִי גָּרוּעַ כְּשֶׁאֵין
בַּיִּת לַמַּחְשָׁבוֹת. הֲרֵי נִרְאֶה"- הכי גרוע כשאין בית למחשבות אין
נפש ואין גוף "כְּאִלּוּ כָּל מָקוֹם יָכוֹל לִהְיוֹת
לָהֵן בַּיִּת. בֶּטַּח," כל מקום שנראה בטוח, מאוזן, משומר המביע שלמות. "יֵשׁ הַנָּחָה שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת כָּאֵלֶה, לֹא תּוֹפְסוֹת שֶׁטַּח."-מחשבות
רוחניות תמיד מרחפות במצב של איזון מחבר בין גוף לנפש. אך השיר מעיד על חורבן הגוף
והתאדות הנפש. למרות הכול, הדוברת בשיר מתייחסת אל המחשבה הכלואה בנפש שהתנדפה
מהגוף. מחשבה שלא התממשה "גרוּעַ אֲפִלּוּ יוֹתֵר כְּשֶׁהֵן בַּכֶּלֶא.
דִּבּוּר טִפְּשִׁי.", מחשבה או דיבור טפשי אמורים להיות חופשיים. אך מה קורה למחשבה
שהיא "עֲקוּדָה לְסַד סְגוּרָה בִּזְמָם וּכְנוּעָה.
עֶבֶד נִרְצָע.". דימוי מעניין המתייחס למחשבה הכלואה בסד עינויים. הרעיון
הרוחני הזה עוד בטרם נאמר, הוא רעיון אישי, ברגע שהוגים את הרעיון בקול רם, הסביבה
הקשובה מאמצת את המחשבה והיא כמו שיר כבר לא שייכת לדוברת בכלל. היא עברה לרשות
הרבים. אך עד שנוצרת מחשבה בתוך המוח ואחר כך מתרגמת את עצמה ללב, "ישׁ לִשְׁכָּה שֶׁל מֶרֶד בַּלֵּב וְשָׁם כְּאֵב מִתְפָּרֵעַ." הרגש
מכוון את כל המחשבות והרעיונות שטרם מומשו למרד. מטאפורה מעניינת ויפה יש כאן,
המעידה על הלב כמיכל גדול, המכיל לא רק מחשבות והגיגים קטנים אלא גם כאבים
מתפרעים. למרות שהדוברת כתבה "כאב מתפרע" אני בחרתי לייחס ללב את מקום
המשכן של הכאבים המתפרעים. אלה שיוצאים ללא שליטה מבוקרת מהלב.
לב דומע מכאב מתפרע זה המוכר לדוברת, "נוּ בֶּאֱמֶת, זֹאת הַסְּחוֹרָה שֶׁלִּי, חֲגוֹרָה שְׁחוֹרָה שֶׁלִּי."
המחשלת את עצמה באימוני קרטה ולה יש חגורה שחורה המעידה כי היא מיומנת מעל לכל
ספק להתמודד עם החיים.
המחשבה שלא מצאה בית להכיל אותה, כי הגוף התפורר והנפש התנדפה באוויר
יכולה להשתכן רק "בְּבֵית עֲבוֹט שְׁכוּנָתִי מְמַשְׁכֶּנֶת
אוֹתָה דַּף וְעוֹד אֶחָד." ושם אפשר יהיה לפדות את המחשבה בערך הממשי משל עצמה. כשקראתי
את השורה הבאה לא ידעתי לאן לשייך אותה "תמיד יֵשׁ
נֶחָמָה קְטָנָה לְקָרבָּן, הִתְחַיְּבוּת לְסַכִּין חַדְחַד."
לאיזה סכין מתכוונת הדוברת? האם המחשבה חדה כסכין? באיזו נחמה מדובר ולמה היא
חייבת להפוך לקרבן? אחרי שהמילים הובילו את עיניי אל התלישות המנתקת של הגוף
מהנפש, של המחשבה מהרגש, של החיים הצולפים
מציאות בא השקט כדממה רועמת ומסגיר את הממצאים של הזמן " לְמַחְשָׁבוֹת לֹא בֶּאֱמֶת אִכְפּת, אֵלֶה הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁמִּתְאַבְּנוֹת
כְּסִדְרָן." תהליך ההתפוררות בא בשלבים:" מִפְרָק מִפְרָק מִתְעֲצֶה, לֹא מִתְעַצֵּם, וְיֵשׁ הַדְרָן חַתְרָנִי, חֲזָרָה לְפֶצַע קוֹדֵם. מָלְאוּ אַרְבָּעִים לְנִיצָן"
האם מלאו לה ארבעים יום? או ארבעים שנה? לא ברור מהשיר" שִׁלְשֹׁם. גַּם מִי שֶׁמֵּתַה מִזְּמָן בְּכָל זֹאת נוֹלְדָה/ בְּכָל זֹאת כְּבוֹדָה בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח גַּם אִם זֶה קֶבֶר."
שוב חוזרים אל הנאמר המרומז, אצבעות מתות הופכות למאובנים עם הזמן. גם מחשבות מתות
כי אין מי שיביע אותן "וּבֵית הַמַּחְשָׁבוֹת טוֹב שֶׁיֹהְיֶה
פָּרוּץ לְכָל רוּחַ וַעֵבֶר." המחשבות הופכות להיות בנות חורין גם אם אין גוף ואין נפש
מכילה. השורה המסיימת את השיר, היא מעין הודיה, "תּוֹדָה. מְקַוָּה שֶׁנֶהֱנֵיתֶן בְּנוֹכְחוּתִי. בְּבַקָּשָׁה. זְכוּת
הִיא." זכות למה? אני שואלת והמענה מתוך השיר מותיר אותי עם החידה
בדבר זהות המחשבה. האם זו זהות שלי? האם זו זהות של הדוברת ? ואולי זו זהותן של
האצבעות המתקשות ההופכות לאבני דרך בתולדות האנושות.