אלה האצבעות שמתאבנות כסדרן
הֲכִי גָּרוּעַ כְּשֶׁאֵין בַּיִּת לַמַּחְשָׁבוֹת. הֲרֵי נִרְאֶה כְּאִלּוּ כָּל מָקוֹם יָכוֹל לִהְיוֹת לָהֵן בַּיִּת. בֶּטַּח, יֵשׁ הַנָּחָה שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת כָּאֵלֶה, לֹא תּוֹפְסוֹת שֶׁטַּח.
גָּרוּעַ אֲפִלּוּ יוֹתֵר כְּשֶׁהֵן בַּכֶּלֶא. דִּבּוּר טִפְּשִׁי. רוֹצָה לְהַאֲמִין שֶׁהִיא חָפְשִׁית בְּמַהוּתָה וְלֹא יְכֹלָה לִהְיוֹת אֲסוּרָה, הַמַּחְשָׁבָה. טָעוּת נְפוֹצָה. עֲקוּדָה לְסַד סְגוּרָה בִּזְמָם וּכְנוּעָה. עֶבֶד נִרְצָע.
שֶׁאֵין לָה רְשׁוּת לִהְיוֹת שֶׁלִּי. חַיֶּבֶת אֲנִי אֶת מַחְשָׁבְתִי מָכַרְתִּי אוֹתָה לְמַפְרֵעַ יֵשׁ לִשְׁכָּה שֶׁל מֶרֶד בַּלֵּב וְשָׁם כְּאֵב מִתְפָּרֵעַ. נוּ בֶּאֱמֶת, זֹאת הַסְּחוֹרָה שֶׁלִּי, חֲגוֹרָה שְׁחוֹרָה שֶׁלִּי.
בְּבֵית עֲבוֹט שְׁכוּנָתִי מְמַשְׁכֶּנֶת אוֹתָה דַּף וְעוֹד אֶחָד. יָכֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲנִי מַגְזִימָה? לֹא בֶּאֱמֶת, לֹא בִּמְיֻחָד. תָּמִיד יֵשׁ נֶחָמָה קְטָנָה לְקָרבָּן, הִתְחַיְּבוּת לְסַכִּין חַדְחַד.
לְמַחְשָׁבוֹת לֹא בֶּאֱמֶת אִכְפַּּת, אֵלֶה הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁמִּתְאַבְּנוֹת כְּסִדְרָן. מִפְרָק מִפְרָק מִתְעֲצֶה, לֹא מִתְעַצֵּם, וְיֵשׁ הַדְרָן חַתְרָנִי, חֲזָרָה לְפֶצַע קוֹדֵם. מָלְאוּ אַרְבָּעִים לְנִיצָן שִׁלְשֹׁם. גַּם מִי שֶׁמֵּתַה מִזְּמָן בְּכָל זֹאת נוֹלְדָה בְּכָל זֹאת כְּבוֹדָה בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח גַּם אִם זֶה קֶבֶר. וּבֵית הַמַּחְשָׁבוֹת טוֹב שֶׁיֹהְיֶה פָּרוּץ לְכָל רוּחַ וַעֵבֶר. תּוֹדָה. מְקַוָּה שֶׁנֶהֱנֵיתֶן בְּנוֹכְחוּתִי. בְּבַקָּשָׁה. זְכוּת הִיא.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 20 באוקטובר 2012, הקסבה |