מיקי רוזנטל שיחרר הצהרת פייסבוק המבקשת תרומות בעין יפה לקמפיין המתוקשר שלו בריצה פוליטית ראשונה. ניסיון לקפיצת ראש היישר לשקשוקה של כנסת ישראל.

אם יכנס יגדל הייצוג של "מפלגת העיתונאים" בכנסת: שלי יחימוביץ', אורי אורבך, דניאל בן סימון- ואיך אפשר בלי – יאיר לפיד. אולי – בלם אפשרי לחקיקה "מרסנת תקשורת" וללא ספק נבחרת שיודעת איך עושים כותרת.

אני לא חבר במפלגת העבודה ולא אצתי לנווט  שקלים חדשים לטובת  מקום טוב באמצע לרוזנטל ברשימת העבודה לכנסת. אני מעדיף להקדיש את תקציב התרומות הצנוע שלי לעמותות נטולות גוון פוליטי.

אך אני מקווה שמיקי יצליח ויגיע לכנסת מפני שהוא יהיה חיה אחרת בצוללת הזאת הנעה לעיתים על אויר חם של דיל אינסופי. אחרת-  גם בהשוואה לעיתונאים שהלכו בנתיב הזה לפניו.

רוזנטל לא היה-  ואני מהמר שלעולם גם לא יהיה - בעסק של שמור לי ואשמור לך.

 אם יכנס לכנסת יביא עימו ראש נפץ של תכונות עוכרות שלווה. טוב מאד לסביבה פוליטית שרבים מדי נעים בה בזכות יכולת לומר כן לראש או מלכת השבט  – כדי לקחת מה שיש. אלה שלעולם לא תמצא ברקורד שלהם הצבעה משמעותית  נגד הזרם – מפני שלהצבעה כזאת יש מחיר.  

אני מעריך כי רונזטל ישאר עיתונאי תחילה:  מונע על ידי דחף שאינו ניתן לריסון להיות במרכז האירועים ולהטביע חותם. הדי. אן. איי העיתונאי שלו מבטיח שיהיה בלתי צפוי מראש. זה הזן המדיר שינה ממצליפי סיעות: עד לרגע האחרון – אתה לא יודע איך הטיפוס הזה יצביע.

כשערך את עמודי החדשות ב"ידיעות אחרונות" ואני סיקרתי את הכנסת  חלקתי לא אחת על שיקול דעתו – אך מעולם לא היה לי ספק ביושרה העיתונאית העיקשת שלו.

עיתונאי בנשמה לעולם איננו "גרופי" של המנהיג המוביל.  גם אינו "משקיע" באחד כזה בחשבון קר ואינו "מיישר  קו" רק כדי לקטוף את פירות ההליכה בתלם בצורת מינוי וקידום באחת  העיסקות של תן וקח.

אני כותב על האומץ להיוותר לעיתים לבד – אתה ודעתך שלך – ולהיאבק עליה.

ככל שהעוסקים במקצועות התקשורת הם פרימדונות בעלות אגו תפוח – בנשמת המקצוע יש גם מעין ריחוק מופנם. כן- אתה צריך לעלות על הבמה ולשחק את משחק המיתוג החברתי – אך זה הכרח שלא יגונה. הזרקורים הם סם ממכר – אך הם אינם העיקר.

הוא יוכל להביא עימו קליטה מהירה של מארג אינטרסים בכל מצב נתון – אך סירוב לתפקד בסביבה שיש בה פחד וחשבון. או שאתה יכול לומר או לכתוב את מה שאתה חושב – או שאתה לא שם.

הוא יעניק כותרת לכתבים הפוליטיים בנאומים מעל הדוכן –אך כזאת שמגובה בעובדות. אם העובדות נכונות  הן תאמרנה את הכל. האותיות של כותרת גדולה מאד אינן נשלפות בכל לילה. הן נשמרות לדיווחים משמעותיים באמת.

אזהרה לחברי הסיעה שיש להם כבר אחת כזאת במקום הראשון: כשעיתונאי לשעבר רואה מחדל הוא יביא אותו לדיון גם במחיר פגיעה בחבר. אלה לא יעניקו לעולם תעודות חיסיון לחברים – בעיקר לא לחברים בזירה הפוליטית. 

"שיטת השקשוקה" היתה תעודת הבגרות של רוזנטל. אני מניח שהוא לא יחדל מן העיסוק בשאלה האם יש סיכוי לממש זכויות ועד כמה יעילות רשויות האכיפה והבקרה כשמדובר באילי הון. כל זאת במדינה דחוסה בה ההתרשתות היא המפתח.

ותהיה לכניסה אפשרית של רוזנטל לכנסת בונוס נלווה נוסף במציאות שבה דסק התחקירים נשחק בכלי תקשורת במאמץ הישרדות.

זה הפחד מסנקציות משפטיות. זה החשש מאבדן מזומנים של פירסום. זאת הרתיעה הגוברת מעימות עם בעלי שררה ו/או עוצמה כלכלית.

בראייה לאחור נרשם בתקשורת כרשות הרביעית פיחות משמעותי בכוחה לחשוף ולבקר.

 עיתונאי חוקר עלול לגלות במאוחר מדי לצערו כי הוא חשף פרשיה שאין לכלי התקשורת שלו עניין להעלותה על הנייר או און ליין או באחד מערוצי הטלוויזיה בשל מגוון טעמים שהוא מצופה להבין בעצמו. אם אינו מבין מסבירים לו אוף דה רקורד.

בעמוד הפייסבוק שלו רוזנטל תיאר את עצמו כ-POLITICIAN. אחלה הסבה מקצועית מיקי –  אם כי גם שם אין קביעות.

כן – ולו רק כדי לראות שדולה חזקה יותר של אלה המבינים את הצורך בעיתונות חוקרת חפשית, אני רוצה לראות את מ. רוזנטל בכנסת.

צילום – רוזנטל בהפגנה עם עובדי ערוץ 10 * כל הזכויות שמורות ליוסי זמיר מצוות "פלאש 90"