הקשיבו לי! הסיפור למוצ"ש

לצפייה במסך מלא

הקשיבו לי! הסיפור למוצ"ש

‎37

יחסים

64 תגובות יום שבת, 20/10/12, 19:42

קשישונת ישבה מול הצג במשרדה ובהתה בו עגומות.איך אפשר להתעלם ממנה בצורה כזו? 20 שנה היא עובדת במשרד הפרסום "אין לנו אלוהים", ולמרות ניסיונה העשיר, מעמדה המכובד, משכורתה הגבוהה,אף פעם לא מוכנים להקשיב לה בישיבות הצוות. למה זה מגיע לי? חשבה במרירות.

מבעד לחדרה המעוצב היטב נשמעו קולות הצחוק וההתבדחות של המתמחים. זה עתה סיימו את התואר והתקבלו למשרד כשוליות, כעובדים נחותים, כפועלי ניירת. אבל להם משום מה מקשיבים! כשהם מעלים רעיון בישיבה, הוא נשמע "מעניין", "מסקרן", "חדשני",ואילו כאשר היא מעלה הצעה, תגובת המנכ"ל והסמנכ"ל מגיעה תמיד במקהלה –"לא,לא, זה רעיון שאי אפשר לבצע...זה לא פרקטי...". הם אפילו לא מקשיבים לסוף המשפט שלה! אילו רק היו נותנים לה להסביר באריכות...

אבל כשהיא רק מנסה להסביר, עולות הבעות מורת הרוח הקבועות על פני הנוכחים. פתאום כולם מתעניינים מאוד באייפונים שלהם, בלפטופ שלפניהם, באייפד, בניירות על השולחן. עיניהם מתחמקות ממנה, סוטות לצדדים, לתמונות שעל הקיר, לפרסים המוזהבים שמתנוססים בארון הזכוכית...איש אינו מביט בה. כאילו הפכה בלתי נראית.

ואז,כל פעם מישהו אחר, פונה אליה בקול רך ואיטי, בזהירות, אך בטון שאינו משתמע לשתי פנים – "תראי, קשישונת, זה לא יעבוד....זה פשוט לא יצליח...". "אבל הניסיון שלי אומר ש...", מנסה קשישונת בכל זאת להמשיך, ואילו הם בשלהם – "או קיי, אז אם אין רעיונות אחרים, נצביע בעד הרעיון של רן...". יער של ידיים. המתמחה בן ה-21 ומשהו מסמיק מעונג, כשהרעיון שלו מתקבל ברוב קולות, וזוכה לצ'פחות ידידותיות מכל עבר. כולם מתפזרים לחדריהם. רק קשישונת נשארת לשבת קפואה במקומה, עד שהמנקה מאיצה בה לצאת.

יש ישיבות שהיא מחליטה להפעיל כוח. היא קמה ממקומה,ובתוך המולת הקולות המתווכחים היא מרימה את קולה לרמה של צעקה – "הקשיבו רגע! יש לי משהו חשוב להגיד!". דממה של רגע אופפת את החדר,ובעוד מילות הפתיחה יוצאות מפיה, כבר חוזרת ההמולה לגודלה הטבעי, ואיש אינו מקשיב עוד. מובסת, היא צונחת על כסאה. היה לה בדיוק את הרעיון שיפתור להם את הבעיה, מדוע הם לא מקשיבים? לא יכול להיות שזה בגלל הגיל שלה. היא רק בת 42! יש כאן משהו אחר. אבל מה?

היא הקדישה שעות לנסות לפצח את התעלומה,ותשובה – אין. רעיונות הרבה פחות מבריקים משלה התקבלו, כך שלא מדובר, כנראה באיכות ההצעות שלה. אז במה מדובר? מהו המכשול? היא המשיכה לבהות בצג שלפניה ללא נוע,והמרירות הלכה וגאתה בתוכה. אולי הייתה צריכה להיוולד מאוחר יותר,ולרכוש תואר באוניברסיטה כמו כל הצעירונים האלה. אבל אז לא הייתה אפשרות כזו. עולם הפרסום לא היה אקדמי כלל. הקבלה למשרדי פרסום נעשתה על פי כישרון וכישרון בלבד. כך התקבלה למשרד הגדול ביותר בעיר, פשוט על סמך תיק הרעיונות שלה. היא טיפסה במעלה סולם הקידום במהירות הברק, קוטפת שבחים ומביאה פרסים ארציים ועולמיים למשרד, פרסים שמוצגים לראווה עד היום. אז מה קרה שהפסיקו להקשיב לה פתאום?

דפיקה הססנית על דלתה. בפתח פניו הצעירות של מישהו בלתי מוכר.אכן, עוד מתמחה לאוסף ההדיוטות הצעירים שחושבים שהמציאו את הגלגל..."כן?", הטיחה בו, באותו טון קשה וגס שדיברה לכל המתמחים. "אני...שלחו אותי אליך לשיחת כניסה...", גמגם, מבוהל בעליל מתגובתה. אוף, עוד שיחת כניסה...כמה נמאס לה להיות דמות ה"מבוגר האחראי" שמקבל את כל הילדים האלה לעבודה ומסביר להם מה צפוי להם...

היא נאנחה. אין ברירה, היא תצטרך לעשות את זה, אחד מתפקידיה הרשומים בחוזה..היא פתחה בדיאלוג הקבוע שלה –"בלה-בלה-בלה עבודה קשה...בלה-בלה-בלה תחרות מתמדת...בלה-בלה-בלה יצירתיות אינסופית...". מדי פעם עשתה הפסקות לשאול אותו קצת על עצמו ולהקשיב ל"אני מאמין" שלו. היא התרגלה כבר למבטי ההערצה של הצעירים החדשים הנכנסים למשרד. המבטים על עיני התכלת הצלולות שלה, על לבושה האלגנטי, קולה העשיר, המלודי, המהפנט. נו, גם הצעיר שלפניה לא היה שונה. מבטו לא סר מפניה, הוא בלע כל מילה. למעשה, חשבה לפתע קשישונת,הוא ממש מקשיב לי בצמא! מעניין למה...המחשבה לא נתנה לה מנוח, גם לאחר שעזב הצעיר את חדרה, מבקש בביישנות להיות אתה בקשר אם יהיו לו שאלות...

רגע לפני שסגר את הדלת, קראה לו לעצור. "רציתי לשאול אותך משהו...", אמרה בחיוך מסנוור, החיוך שהפך הסמל המסחרי שלה זה 20 שנה. חיוך שלא השתמשה בו זמן רב. "אתה בטח יודע כעת מדוע שם המשרד שלנו –"אין לנו אלוהים"...אנחנו מפרסמים כל דבר מבלי להירתע מהתוצאות.השבוע אנחנו ניגשים למכרז של החברה הכי גדולה בענף הזה, חברת "שמן טוב לבריאות". איזה רעיון מקורי יש לך לפרסומת לאכילת מזון מטוגן?"

הצעיר היסס. ניסיונה לימד אותה שכשיש היסוס, יש גם רעיון. "דבר בלי חשש...", אמרה בטון מסביר פנים. "אני מקשיבה". והצעיר דיבר. לאחר מכן ירדו למזנון למטה והיא המשיכה להקשיב לו, על ספל אספרסו. היא הקשיבה רב קשב. שאלה שאלות. קיבלה תשובות. העירה פה ושם הערות. "את יודעת,", סיים המתמחה את המפגש, "הזהירו אותי שאת לא מוכנה להקשיב למתמחים. אין לי מושג למה אמרו את זה. את פשוט אמנית ההקשבה!".

קשישונת המשיכה לשבת מול ספל האספרסו הריק שעה ארוכה. למחרת, בישיבה עם נציגי "שמן טוב לבריאות", ישבה בשקט ולא פצתה פה. לאחר שעתיים של דיונים, נפנה אליה פתאום המנכ"ל, ושאל –"קשישונת, אותך עוד לא שמענו היום.יש לך רעיון?". קשישונת חייכה. אחר התבוננה לצד שמאל, אל שורת הכסאות של המתמחים החדשים, עד שמבטה פגש את מבטו של הצעיר מאתמול. "כן, יש לי רעיון", אמרה, "אבל חשוב לומר שהוא רעיון מקורי של הבחור שהתקבל לעבודה אצלנו אתמול, ואני רק שיפרתי אותו קצת...".

דממה השתררה בחדר. כל העיניים הופנו לקשישונת. היא החלה לדבר, ועיני הכול נתלו בה. קולה המלודי, העשיר, הציג את רעיונו של הצעיר, תוך הדגשת מקוריות החשיבה שלו, ותוך פירוט הנקודות המבריקות בהצעתו. היא דיברה דקות ארוכות וכולם הקשיבו לה.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: