אצלנו בבית... גם אצלכם?
אצלנו בבית לא מצטטים שקספיר, אלא את 'טובי דובי'; כל יומיים דורכים על חרוז משרשרת שנקרעה לפני חצי שנה ומעלה; ליד המזגן תמיד יש גליל של נייר טואלט; ליד השירותים נמצא ישבנון וליד הישבנון נמצא הסיר; אצלנו בבית תמיד יש לפחות פח אחד שפשוט מסריח זוועות, בד"כ מחיתולים; תמיד יש גזרי נייר על הרצפה ודפי 4A מצויירים מפוזרים על כל השולחנות; שולחן המטבח דביק, וגם משענות הכיסאות; על המקרר תלויים הודעות מהגן להורים, תאריכי חופשות והפתקים הקטנים של הצגות רצות שהילדה אוספת מחוץ לגן... את התמונות מהמקרר הורדתי... פשוט פחות יפה עם אורז דבוק על זה.
בד"כ אני לא נמצאת לבד בשירותים, תמיד יש איתי לפחות עוד פרסונה אחת... שעומדת, בוחנת ומפטפטת, שזה בסדר... אבל לא פרטי. לפעמים אני גם צריכה להסביר לקטנה למה היא לא יכולה לנגב לי.
אני חולת פחמימות ומתוקים... אבל ליד הילדות- הגזר והמלפפון הם החברים הכי טובים שלי. את המתוק אני משאירה ללילה אחרי שהן ישנות. זה לא עוזר. הן בדיוק כמוני.
כשאני רוצה להכין עוגה, אני צריכה לקחת בחשבון שלושה דברים: 1. האם יש מצרכים; 2. האם הילדות ערות- ואז יש כמובן שותפות לאפייה, שזה נחמד אבל הופך לסדנת אפייה / שמירה על היגיינה ככל הניתן והחלפת חיתול בדיוק שצריך להוציא העוגה מהתנור; 3. האם הילדות ישנות- טוב, זה אומר שכבר ממש מאוחר וככל הנראה אני ארדם לפני שהתנור יצפצף. בכל מקרה- העוגה תתייבש.
כשאני מול המחשב- תמיד יצוץ ראש מתולתל מאחוריי, שיצביע וישאל 'מה זה?' ולראש הזה יצטרף ראש מתולתל אחר שיבקש גם לשבת עלי ולהכות את המקלדת. בכל מקרה- זה ייגמר בזה שתצוגת המסך תתהפך.
כשנגמר כביכול היום הוא לא באמת נגמר. אחרי ריבים והתשות דו צדדיות, כשהילדות סוף סוף נרדמות... מתיישבים לקפל כביסה. נדבקים לספה. מיכה בד"כ מגרד אותי עם מברשת השיניים.
הטלפון הנייד שלי מסיים את יומו שרוט ושומני עם אפס בטריה. כמוני.
לילה טוב! אחרי מסעדה ושיחה טובה עם חבורת HUJI ולא, אני לא מתחרטת שהזמנו 3 קינוחים
 |