לפני כמה חודשים, שתינו קפה עם זוג חברים שהציעו שנסע ביחד לטייל

בטח! התלהבתי, טיול משפחות זה מגניב, כי לילדים תמיד כיף ומעניין! התחלנו לחשוב על אתרים ומקומות ומזג אויר וכל מני דברים שצריך לתכנן, והחלטנו על קוסקו.

כן, כל הגדולים כבר היו בקוסקו, בעלי 72 פעמים, עמית 29 פעמים ומילי 90. אה, אני הייתי פעם אחת עם שני הילדים הגדולים, אז היו בני שלוש ושנה וחצי, בערך.(היה מעייף אבל היה כייף).

אז רכשנו כרטיסים במקביל, כמובן שלא היה מבצע בדיוק אבל טיול משפחות זה חשוב, ולילדים יהיה ממש כיף כי מתחילים ללמוד על האתרים ובכלל יהיה להם כיף ביחד, לא חשוב איפה נהיה...

ותכננו לתכנן את הטיול ביחד, ואפילו לאור ההחלטה החשובה הזו שתינו קפה היא ואני חמש פעמים וריכלנו בעניין זה ובעניינים אחרים 8 פעמים, ואפילו החלטנו שהפעם ניקח את העוזרת כי החלום שלה היה להכיר את קוסקו וכי ככה נוכל לצאת כי לילדים יהיה מה זה כיף ביחד ומעניין ואנחנו נוכל לברוח.

אה, וגם תכננו שבכל מקרה נגיע למצ'ופיצ'ו, כגולת הכותרת, כי אנחנו כבר כאן, וממילא רצינו לחזור, וכפעם האחרונה שהיינו היינו צריכים לסחוב את יוקי ואיה על הגב והיה שמש וחם, אבל היה מה זה כיף וכדאי, והגדולים כבר מספיק גדולים להבין ו... ו....

והודענו לילדים וההתרגשות גדולה, ובשעת הש', בה כמובן שהתכנון המרכזי (שהתאים לכולנו) היה שיש לנו בתי מלון (תודה לך חברה יקרה, הכל בזכותך, לא נקפתי אצבע) ואת  השאר נתכנן שם, כי ככה מתכננים פה בפרו, ואין מה להלחץ כי כל נהג יודע לסדר עוד טיולים, ובואי נשתה קפה...

בשעת הש' נסענו כולנו לשדה התעופה, ונפגשנו שם בתור הארוך, מתרגשים ומתלהבים, אפילו שנציג חברת התעופה הושיב כל אדם וילד באופן נפרד לחלוטין (קטנוניות כזו, אז איחרנו , אז מה?), כך שהילדים ישבו ליד אנשים זרים, והמבוגרים מופרדים (והעוזרות המרוצות ליד חלון, כי זו הפעם הראשונה באוירון וכו וכו), והילי התינוקת עלי, והשמחה רבה.

על אף שהטיסה אורכת קצת כשעה, כיאה לאמא מקצועית שלחתי את הבנות והבנים והעוזרות לשירותים, מה שעיכב את הטסים בשלב העלייה במטוס, שעוד היו סובלנים ונעימים, ואז הגיע הרגע המגניב הזו בועולים 6 מבוגרים עם 7 ילדים בגילאים שונים ומזיזים את כל כל כל הנוסעים ומנסים להנדס את מקומות הישיבה.... והמבט העצוב/ נדהם/ מבועס של שכנתי למושב, כשגילתה שאני עם שתי תינוקות איתה באותה שורה....

ואז רגע ההמראה, בו בדיוק נזכרתי שצריך לשתות את הכדור נגד תופעות הלוואי של הגובה, אבל לך תמצא את הכדור בין שלל התיקים והאנשים (נשבעת שבבית היה נראה לי שהנה טיול שבו לא נהיה מסורבלים והנה, עליתי על השיטה וכאלה) אז החלטתי שאשתה מיד  לאחר ההמראה אבל אז, בדיוק בשלב בו ניתקו הגלגלים מהקרקרע, השמיעה בתי בת השנה את קולות מאמץ ה... קקי... כן, בדיוק בשלב הזה, כך שעד שעלה המטוס לשלב המאוזן, כבר גורו חושי הריח של שכנתי וחוש השמיעה כי הילדה השניה הדיוק רצתה לשבת ליד העוזרת שישבה בערך בשורה האחרונה ימינה.

א"כ הגענו  מרוצים והילדים בהתרגשות חיפשו את השלט עליו יהיו כתובים השמות שלנו (של כולם, לדעת הילדים), מה שכמובן התברר שלא יקרה כי הנהג לא נכנס (אולי תבואו לשם עם הדברים והילדים והגשם?) וכי הוא איחר (היתה תנועה ממש רצינית), מה שלא הפריע לילדים שלא הביעו שום סימן של מחלת גבהים להשתולל עם עגלות השדה (כבר ידעתי שיהיה מעולה, כי הנה הילדים מסתדרים נהדר ומעניין להם ואיזה יופי שנסענו ככה...)

ובסוף הוא בא והלכנו לקנות כרטיסים (לוקח שעתיים וחצי ולא 20 דקות כפי שאמרו) ולשתות מיץ בשוק ואולי איזה סנדוויץ (או ארבעה) ונזרום ויהיה בסדר, ואולי  פיפי (אין מצב בשוק הזה!!!!!) ונזרום והנה הגובה מתחיל לעשות את שלו אבל איפה הכדור? בדיוק בתיק שהלך לקנות את הכרטיסים, ואיפה ילד א'? אה, עם ילד ב', ואיפה ילד ג'? לא הלך לקנות כרטיסים? ותשמרי את על ילד ה כי אני שומרת רגע על ילד ז' , והנה הגיע הסנדויויץ אז אני אלך לקרוא לילד א', או יותר טוב נתן את זה לילד ג, שגם ככה פה, אבל כבר הלך, לא? טוב, עזבי, אני אוכל אז זה ונזמין עוד אחד ....

ונכנסים לואן כולנו (זה היה מפתיע אבל הצלחנו) ונוסעים למלון שבעמק האורובמבה והמלון נראה מקסים ונעים (מקסים? כן, נעים? לא כל כך כי מסתבר שהבעלים לא מתחבר לצד הילדי שלו) וגם יש במלון עצי גרנדייה מקסימים והעוזרות מלמדות את הילדים לקטוף ואנחנו ההורים טורפים והכל נעים, והנה מתחילים הסימנים של הגובה אז אולי ננוח קצת? וכל שבעת הילדים מתרוצצים ומרוצים ואנחנו שמחים כי הנה בדיוק חיפשנו טבע ואויר נקי (בגובה האויר נקי יותר)...

ואחרי יומיים נעימים נוסעים למצ'ופיצ'ו...

 התכנון הגדול היה למוטט את הילדים ושיגיעו  מותשים בערב לקוסקו (העיר הגדולה),כך שנוכל אנחנו לצאת בערב. עזבנו את המלון ב 04:00 (כמובן, מייד לאחר שהערנו את הנהג), נסיעה ברכבת של שעה וחצי לערך, הגענו מותשים לשתות קפה, רכשנו כרטיסים (פעילות מענגת לכשעצמה לעשות זאת עם 7 ילדים), נסחיה של חצי שעה באוטובוס (מתוך החצי שעה הזו, הילי שלי צרחה 45 דקות תמימות), עצירה לפיפי, עצירה למריחת קרם הגנה (כמובן שלא הבאתי, כי אני הרי בטיול הלא מסורבל), מצאנו מדריך (שעוד לא יודע שהוא מסכן) שמאוד אוהב להדריך ילדים, ואז אנחנו, בצירוף 20000 איש עולים בשביל צר... חוויה. העליה ארכה 8 דקות, מהן הילי  שלי צרחה 12 שלמות, ואליה הצטרפה עדי, ובדיוק משבר בחברה של נחום, שרק הוא יכול להציל את המצב...

המדריך החביב (עדיין) התחיל להסביר, ענה על כל השאלות (גם אלו שלא היו קשורות אפילו לא בחוט דקיק), הסביר שוב וצילם (בהחלט מדריך יותר טוב ממצלם), ושוב התחלנו ללכת ושוב עצירת פיפי ושוב איבדנו ילד אחד+עוזרת והילי שלי החליטה שהיא את המצ'ופיצ'ו, "עושה" עכשיו (למה לחכות לאחרי הצבא?) כך שהיא צעדה את כל הדרך יד ביד (עקמת בטוחה) בתוספת של 2 תיקים,7 מעילים (קר בבוקר ובלילה, חום אימים במהלך היום), 4 ליטר מים (יקר לקנות למעלה), מצלמה, קצת אוכל ופירות לדרך, קצת ממתקים... היה מעניין...

בסוף גם הילדים התעייפו....

ז התחלנו לחזור תוך בקשה ספציפית מהמדריך ללא עצירות, אלא אם כן מדובר בחלק הכי חשוב באתר... בכן...הוא הבין, הוא הנהנן, הוא הסכים והוא מבין. אז עצרנו רק 7 פעמים נוספות, איבדנו שני ילדים ללא עוזרת, ובנפרד עוזרת אחת ללא ילדים אבל עם תיק חשוב, א"כ איבדתי אני את כל המבוגרים וצעדתי עם ארבעה ילדים ותינוקת ישנה על הידיים כחצי שעה... המבטים של המטיילים האחרים נעו בין "איזו מגניבה זאתי, כל-כך הרבה ילדים והיא נהנית" לבין... "איזו חוסר אחריות, מסכנה, כל כך הרבה ילדים ולאף אחד אין כובע ואפילו מים הם לא סוחבים איתם"  ויחד עם המבטים גם התחושה הזו של איזה כיף לטייל איתם, הם הולכים כל-יפה (אם לא מחשיבים את הטענות והמריבות, כי הן היו בעברית ולא כולם מבינים), לבין המחשבה / חרדה של "יש מצב שכולם הלכו ואני נשארת עם כל החבורה הזו לבד???", ואז לאחר עוד 3 עצירות ממש משמעותיות, בסוף המסלול, ממש ליד ה למה והויקוניה, מצאתי את כל המבוגרים, ניסיתי למסור את המטען הישן עלי (ללא הצלחה) והתחלנו לחזור. שוב, רק עוד 4 עצירות ממש חשובות שריגשו את הילדים לפחות כמו הוצאת שיר חדש של שלמה ארצי, מה שלא הפריע למדריך המבין להמשיך להסביר ולקשר להסברים שהיו לפני כ 4 שעות, כדי לסגור מעגל, ולא הפריע לילדים שלי לחפש את התיק שיש בו לא רק מים אלא אולי גם ממתק.

ואז המתנו עוד 25 דקות (בשמש כמובן) לאוטובוס חזרה, ובו הילי צרחה רק 15 דקות, ובשלב החנייה עצמה שוב את עיניה למנוחת סייסטה נעימה ומזיעה.

ובסוף בסוף הגענו לואן שלנו, בטוחות שהילדים מייד נרדמים ונחים (בכל זאת, שתי רכבות, שני אוטובוסים, הליכה ארוכה בשמש).... מה שלא קרה כמובן, לא ברור לי איך עד היום,

והתחלנו לנסוע לקוסקו, מתכננים את היציאה שלנו בערב, כי הילדים שהמשיכו לשיר בואן שירים נוסח "הנהג שלנו חברהמן " (אבל בספרדית ולא על הנהג, אבל באותה התלהבות).

כמובן שהגענו, והמלון היה מקסים ומפנק ונעים ונקי, וכמובן שהגענו עם ילדים ממש מורעבים אבל ממש לא עייפים...

בכל אופן, אני אישית מאוד מאוד נהנתי, וכיף לטייל עם ילדים, אבל ממש כאן אני מתחייבת בזאת:

בביקור הבא שלי במצ'ופיצ'ו (ויהיה לפחות עוד אחד) אני מתחייבת לא לסחוב אף ילד על הידיים, ואף בובה על הידיים ולא מוצץ של אף ילד ולא מעיל ולא מרמשמלו (שכשחם ממש הוא דוחה עוד יותר מהמצב המוצק שלו) ולא כלום! אפילו לא בקבוק מים. כלום!

ככל הנראה, אני אסחב מקל הליכה של זקנים... אבל התחייבות זו התחייבות.