כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    למה כלבים אינם רצויים בחצר של ניצולי שואה?

    44 תגובות   יום שני, 16/4/07, 16:24

    לחיות בבית של ניצולי שואה, זה אומר לסיים כל מה שיש לך בצלחת. זה אומר, שגם ענבים ותפוח-עץ אוכלים עם לחם. זה אומר, שבמרק טובלים הרבה לחם ושאסור לזרוק לחם. בדיוק בגלל זה, מגדלים ליד הבית שבט שלם של חתולים.

    אבל כלבים בשום אופן לא.  

    כלבים, זה סיפור אחר. הם לא רצויים בחצר של ניצולי שואה.

    כלב, זו חיה שיכולה להיות מסוכנת בגלל שהיא מזכירה קריעה בבשר החי של החברה הכי טובה של אימא שלך. ואימא שלי זכרה היטב, שלא היה שום דבר מיוחד, שגרם לכלב להתנפל. הוא פשוט קיבל פקודה ועשה מה שאמרו לו. הוא היה כלב גרמני שרק מילא פקודה.

    אבל הכי נורא, זה כשפוקדים עליך לצפות בטורף ולשמוע את הזעקות של אולגה היפה קורעות את הלב לאלוהים באושוויץ.  

    לחיות בבית של ניצולי שואה, זה לשמוע בלילה צעקות ולהיבהל ולהתעורר ולמצוא את אימא שלי רועדת וממלמלת בהונגרית וצ'כית מעורבבת, ואת אבא שלי מחזיק אותה ומחבק את גופה הקטן ואומר, "מִיט אַלְמוּטָאל דְרָאגָם" ? (על מה חלמת יקירתי?) ולרוץ הכי מהר שאפשר למטבח הקטן ולהביא לאימא מים, ולשבת על שפת המיטה, וללטף לה את היד ולהגיד, "אַנוּיְקַה, (אימל'ה) דיי בבקשה". 

    לחיות בבית של ניצולי שואה, זה לרצות להבין ולעולם לא להבין, איך שלוש אחיות שרדו במשך שלושה חורפים מושלגים, מקפיאים ורדופי אימה עם שני זוגות נעליים בלבד. איך ומתי הן החליפו 'משמרת נעליים' ומה היו הסימנים והאותות לחילופים. וכמה דקיקות, כחולות ומיובלות היו כפות הרגליים של אימא, של דודה אִירֶן או של דודה לְנְקֵה כשזכו להינעל בתורן בסוליית העור.   

    כשחיים בבית כזה, מקשיבים בצהרים לרדיו לתוכנית "חיפוש קרובים", כי אולי מישהו מהמתים שחשבנו למת, חי במקרה.

    כשחיים בבית כזה, לא אומרים מילים כמו "סבא", "סבתא". כי הם מתו בשואה בתאי הגזים. אבל מקשיבים  לסיפורים עליהם ומאמינים שהם היו אנשים נפלאים, יראי שמים וצדיקים גדולים.

    לחיות בבית של ניצולי שואה, זה למחזר שמות של מתים כשנולד תינוק במשפחה ולהיאחז בגעגועים בתמונות של תינוקות מתים מתוך אלבום קרטון דהוי.  

    לחיות בבית כזה, אומר הרבה על מה שנהיה ממך כילד, כבוגר, כאדם.

    - האם מותר לך לשמוח בלי סיבה?

    - האם מותר לך להיות עצוב?

    - האם מותר לך לעשות משהו, שעלול להעציב או להדאיג את ההורים שלך? ויותר מכל, זה אומר, לשאול כל הזמן, האם זה בסדר שאתה חי בכלל? 

    -----------------

    כל הזכויות שמורות לניצה צמרת

    כתיבה ועריכה

     www.words4u.co.il

    דרג את התוכן:

      תגובות (43)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS


      תודה שרי, תודה טל.

       

      יש לפוסט הזה חיים.

       

      מעניין שהוא מתחבר באופן כלשהו גם לפוסט האחרון שהעליתי- שקרים שסיפרתי לאימא - יש קשר בין השניים. רק מי שגדל בבית כזה, מבין.

       

      אני חושבת שהפולקלור המשפחתי של ילדים כמונו דומה.

       

      ושוב, תודה לכן

       

      ממני

        16/9/08 02:26:

      צטט: taltoolla 2008-09-16 02:23:39


      ולפעמים לגדול בבית ניצול שואה זה לא לשמוע אף פעם על השואה של אבא

      לדעת רק שאבא ניצול ולכן אין סבא - לא לדעת דבר על מה שעבר עליו

      (עד שגדלנו מאוד ואז הקליד במחשב את סיפור ילדותו והרשה לנו לקרוא)

      לפעמים זה בעיקר לגדול עם הרבה שמירה וגוננות יתר בלי למה כי ככה

      חיבוק

       

       

       

      סליחה שכחתי,

      לנו תמיד היו כלבים בבית.

      אבא היה מאמן כלבי משטרה בצעירותו (נקמת השטרודל)

        16/9/08 02:23:


      ולפעמים לגדול בבית ניצול שואה זה לא לשמוע אף פעם על השואה של אבא

      לדעת רק שאבא ניצול ולכן אין סבא - לא לדעת דבר על מה שעבר עליו

      (עד שגדלנו מאוד ואז הקליד במחשב את סיפור ילדותו והרשה לנו לקרוא)

      לפעמים זה בעיקר לגדול עם הרבה שמירה וגוננות יתר בלי למה כי ככה

      חיבוק

       

        12/9/08 19:37:

      עשית לי דמעות

       

      צטט: st_s 2008-03-29 19:10:15

      אוף את הצעקות האלו אני זוכרת מהבית של השכנים שלנו בבאר שבע. ככה פתאום היתה נוקבת את שלוות הלילה צעקה איומה ומקפיאת עצמות מכיוון הבית של אמא של רמי. אשה קטנה ושחורה עם עיניים שחורות ענקיות וכבויות שעל גבה השחוח רבצו הילדים שלה שעלו "שם" בעשן המשרפות ואת כל הכאב שלה היתה פורקת במכות על בנה הקטן והמבוהל באופן קבוע.

      וכלבים... או זה היה סיפור אחר ונורא אצלה.

       

      זה מעניין כי אחרי שלושים שנה כתבתי איזה סיפור על מקס הרוטווילר של מפקד המחנה שאהב אמנות ולכן היה מקפיד לנשוך רק את האמנים שהיו באותו מחנה... ואני בסך הכל דור שביעי בארץ. אצלנו לא היו סיפורי מחנות ונאצים.

      דור שביעי יכול להתבטא אחרת. אבל אני קוראת שגם לך יש נגיעה בנושא ממקור ראשון. כולנו חיים בסביבה כזו או אחרת. החוכמה להקשיב ולהבין היא נחלתם של מעטים. נעים לי וחשוב לי לגלות שוב את רגישותך לסביבה.

      תודה אסתי.

      ואת הסיפור הייתי שמחה לקרוא בכל עת.

      אנא תיידעי אותי  בפרטי כיצד ניתן לקרוא אותו.

      תודה רבה

       

      צטט: just anat 2008-03-29 18:59:33

      אמא שלי לא ראתה את השואה במו-עיניה כי הייתה תינוקת באותה תקופה.

      אבל היא לא אוהבת כלבים מגזע רועה גרמני בגלל השימוש שעשו בהם הנאצים.

      ענת יקירתי, גם התינוקות שחיו בתקופת השואה מוגדרים כניצולי שואה.

      לא מזמן כתבתי ספר עבור מישהי שהייתה בת 10 חודשים ועלתה כתינטוקת על רכבת קסטנר. היא ניצלה, היה שם הרבה מאוד מזל.

      הספר מלא בזכרונות ובסיפורים שסופרו לה. היא חווה עד היום את הדברים מיד שנייה והם חלק ממנה.

      תודה ענת

       

      צטט: ריקיטריקי 2008-03-29 18:52:34

      הפוסט הזה קורע לב,.........*

      לזכור ולא לשכוח!

      ולהעביר את הזכרון הנורא הזה בתולדות עמנו

       לבנינו ולבני בנינו, הלאה עוד ועוד שלא יחזור לעולם!

      אלה החיים שהיו מנת חלקם של ילדים רבים באין ספור בתים בישראל ובעולם כולו. אי אפשר להתכחש לעבר ומוראותיו. לכן צריך לזכור ולהזכיר.

      מי שגדל בבית של ניצולים סוחב על גבו חוויות לא פשוטות.

      תודה ריקי

       

      צטט: ניקי53 2008-03-29 18:25:43

      ניצה יקרה שלי,

      קראתי את הפוסט ואת התגובות,

      קשה לי להגיב עכשיו על הדברים שכתבת,

      ועל האסוציציות הקשות שעברו בראשי...

      אוהבת אותך מאוד מאוד.

      נשיקות וחיבוק ענקי.

      מולי יקרה,

      עוד מעט שנה. שוב מעלים דברים לקראת יום השואה. זו הייתה דרכי להעלות את הנושא. אני יודעת שהוא קשה.

      תודה לך,

      מעומק לבי.

       

      צטט: rara10 2008-03-29 17:53:53

      לזכור ולא לשכוח

      תודה, ראיתי שאת חדשה כאן. בהצלחה

       

      צטט: הדר בר-אל 2007-08-29 12:20:31

      בית, זהו המקום דרכו הילד לומד את העולם, לומד מיהו  כאדם וכיצד

      הוא יכול לפעול בתוכו.

      את כנראה נולדת לתוך מטרייה של אווירה משפחתית טובה כי אני מרגישה,

      שיצאת אדם טוב.

      כתוב מרגש, ועכשיו אני מתגעגעת לסבתא שלי נורא.

      געגועי לסבתא. נפלא שיש אל מי. אצלי זו הייתה רק פנטזיה.

      באמת גדלתי בטוב ובאהבה.

      תודה הדר

       

      צטט: כש-רונית 2007-08-29 03:50:38

       

      צטט: iyoav 2007-04-18 01:37:15

      נזכרתי במשהו שקרה לפני שני עשורים. תוך כדי משחק מטקות באחד מחופי תל אביב, חבורת ביריונים עברה, רגלו של אחד מהם הסתבכה בתיק יד של גברת מבוגרת שהשתזפה בשמש. זה מאוד עיצבן את הערס שהתחיל לתקוף את הגברת, ולצעוק "אשכנזיה מסריחה, חבל שהיטלר לא גמר את העבודה." חברי למטקות ואני התעמתנו איתם, השורה התחתונה: חברי איבד שן ואני הסתובבתי חודש עם פרצוף נפוח, היינו שניים מול יותר מדי כלבים משוגעים, כמו שאומר אהוד בנאי:

      "אני אבנה חומה של עציצים
      ואת - הגיפי את התריסים
      היטב היטב, צריך לשמור על הילדים
      בחוץ משוטטים כלבים משוגעים."

       תמיד מרגיז אותי שאלה מדברים על קיפוח, מבחינתי לחיות בבית כזה זה קיפוח, אני יצאתי מקופחת אהבה!!!!

       

       

      אני מאמינה שאת יכולה לסלוח. להבין, לקבל את הדברים על הוויתם המורכבת והצלקות שהותירו. תנסי להיזכר ברגעים הטובים. תמיד יש בהם נחמה.

      תודה לך שוב , רונית יקרה.

       

      צטט: כש-רונית 2007-08-29 03:26:51

      הי ניצה

       

      הגעתי לביקור, והאמת היא שיכלתי להוסיף כמה דברים, לא יודעת אם יש לי כח עכשיו?...

       

      אולי רק שלחיות בבית של ניצולי שואה זה כמעט כמו למות כל דקה וכל רגע מחדש!!!!!!!!

       

      רונית/ פרידה שזה שמה של סבתי שנרצחה 

      אנחנו שתינו מאותו הכפר... במידה כזו או אחרת.

      איני חשה מקופחת במאום. אני מודה על החיים הטובים שהוריי נתנו לי כמיטב יכולתם ועל אהבתם. למרות הכל הם ידעו לאהוב אותנו, בנותיהן, את החיים שואת המשפיה המורחבת ואנשים בכלל.

      תודה רונית

       

      צטט: אמוץ קוסקס 2007-04-26 18:56:21

      לפני שבועיים הייתי בהדרכה של איש מ"יד ושם" הוא דיבר על המילים שאסור להגיד, מילים שלנו הן פשוטות כמו "שלום", "להתראות" כאילו כל פרידה היא האחרונה. זה מזעזע, החברה שלנו היום מדחיקה את האנשים האלה שלא מספיק שהם מדחיקים את עצמם, אף אחד לא רוצה להתמודד עם כל כך הרבה כאב וחוסר אונים, אולי בגלל זה אין להם כוח ולובי פוליטי כדי שיקבלו את ההרבה שמגיע להם, כניצולים וכמצילים של העם היהודי.

      יש לנו הרבה מה ללמוד מהם, כי  כמו שיגאל אלון אמר  "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל".

      תודה לך, כל מילה בסלע- יש לנו הרבה מה ללמוד מהם, כי  כמו שיגאל אלון אמר  "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל".

       

      צטט: מעיין פופלבסקי 2007-04-24 17:36:18

      ניצה,

       

      את האסוציאציות והזכרונות הקשים על כלבים שקורעים בבשר החי אי אפשר לקחת מהם.

      אבל יחד עם זאת אני רוצה להגיד משהו;

      בשביס זינגר ידוע כמי שאמר ש"בשביל בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה", ואת הטרבלינקה הזאת מייצרים בני אדם, כמוני וכמוך. אני אומרת "כמוני וכמוך" כי  ה-מון אנשים שותפים לעוול הזה (צרכנים, אנשי פרסום, חברות אופנה) , זו תעשייה נצלנית, תאבת בצע, שמגלגלת סכומים אסטרונומיים על גבם של מי שלא יכול לדבר ולהגן על עצמו.

      ואותם כלבים שאת דיברת עליהם קיבלו פקודה מאיש אכזר.  

      מכאן הכל מתחיל.

       

      מעיין

      אני לא רואה את ההקשרים הללו בהמשך לפוסט הזה ואתך הסליחה. עם כל הכבוד לכל מי שעוסק בענייני צער בעלי חיים ואני מעריכה זאת מאוד, המסר שניסית לעורר בעניין ,תוך שימוש בחיות הנאציות כיוצרי אפקט זוועה כלפי כלבים, אינו נראה לי הולם כאן. זהו פוסט מאוד אישי. ואני לא כמוני וכמוך של סטיגמה כזו או אחרת. איני שותפה להתעללות או לניצול בשום דרך. נהפוך הוא. אני מקווה שהבהרתי את עצמי ואת גישתי.

      תודה לך על קריאתך ואני מקווה תקראי גם את תגובתי המאוחרת. .

      עוררתם את הפוסט הזה וגיליתי כמה הוא עצוב ומצמית .

      גיליתי את התגובות משנה שעברה ומהיום- אתמול.

      אעשה  עם התגובות החשובות הללו חסד ואגב להן עכשיו.

      תודה לכולכם

        29/3/08 19:10:

      אוף את הצעקות האלו אני זוכרת מהבית של השכנים שלנו בבאר שבע. ככה פתאום היתה נוקבת את שלוות הלילה צעקה איומה ומקפיאת עצמות מכיוון הבית של אמא של רמי. אשה קטנה ושחורה עם עיניים שחורות ענקיות וכבויות שעל גבה השחוח רבצו הילדים שלה שעלו "שם" בעשן המשרפות ואת כל הכאב שלה היתה פורקת במכות על בנה הקטן והמבוהל באופן קבוע.

      וכלבים... או זה היה סיפור אחר ונורא אצלה.

       

      זה מעניין כי אחרי שלושים שנה כתבתי איזה סיפור על מקס הרוטווילר של מפקד המחנה שאהב אמנות ולכן היה מקפיד לנשוך רק את האמנים שהיו באותו מחנה... ואני בסך הכל דור שביעי בארץ. אצלנו לא היו סיפורי מחנות ונאצים.

        29/3/08 18:59:

      אמא שלי לא ראתה את השואה במו-עיניה כי הייתה תינוקת באותה תקופה.

      אבל היא לא אוהבת כלבים מגזע רועה גרמני בגלל השימוש שעשו בהם הנאצים.

        29/3/08 18:52:

      הפוסט הזה קורע לב,.........*

      לזכור ולא לשכוח!

      ולהעביר את הזכרון הנורא הזה בתולדות עמנו

       לבנינו ולבני בנינו, הלאה עוד ועוד שלא יחזור לעולם!

        29/3/08 18:25:

      ניצה יקרה שלי,

      קראתי את הפוסט ואת התגובות,

      קשה לי להגיב עכשיו על הדברים שכתבת,

      ועל האסוציציות הקשות שעברו בראשי...

      אוהבת אותך מאוד מאוד.

      נשיקות וחיבוק ענקי.

        29/3/08 17:53:

      לזכור ולא לשכוח

        29/8/07 12:20:

      בית, זהו המקום דרכו הילד לומד את העולם, לומד מיהו  כאדם וכיצד

      הוא יכול לפעול בתוכו.

      את כנראה נולדת לתוך מטרייה של אווירה משפחתית טובה כי אני מרגישה,

      שיצאת אדם טוב.

      כתוב מרגש, ועכשיו אני מתגעגעת לסבתא שלי נורא.

        29/8/07 03:50:

       

      צטט: iyoav 2007-04-18 01:37:15

      נזכרתי במשהו שקרה לפני שני עשורים. תוך כדי משחק מטקות באחד מחופי תל אביב, חבורת ביריונים עברה, רגלו של אחד מהם הסתבכה בתיק יד של גברת מבוגרת שהשתזפה בשמש. זה מאוד עיצבן את הערס שהתחיל לתקוף את הגברת, ולצעוק "אשכנזיה מסריחה, חבל שהיטלר לא גמר את העבודה." חברי למטקות ואני התעמתנו איתם, השורה התחתונה: חברי איבד שן ואני הסתובבתי חודש עם פרצוף נפוח, היינו שניים מול יותר מדי כלבים משוגעים, כמו שאומר אהוד בנאי:

      "אני אבנה חומה של עציצים
      ואת - הגיפי את התריסים
      היטב היטב, צריך לשמור על הילדים
      בחוץ משוטטים כלבים משוגעים."

       תמיד מרגיז אותי שאלה מדברים על קיפוח, מבחינתי לחיות בבית כזה זה קיפוח, אני יצאתי מקופחת אהבה!!!!

        29/8/07 03:26:

      הי ניצה

       

      הגעתי לביקור, והאמת היא שיכלתי להוסיף כמה דברים, לא יודעת אם יש לי כח עכשיו?...

       

      אולי רק שלחיות בבית של ניצולי שואה זה כמעט כמו למות כל דקה וכל רגע מחדש!!!!!!!!

       

      רונית/ פרידה שזה שמה של סבתי שנרצחה 

        26/4/07 18:56:

      לפני שבועיים הייתי בהדרכה של איש מ"יד ושם" הוא דיבר על המילים שאסור להגיד, מילים שלנו הן פשוטות כמו "שלום", "להתראות" כאילו כל פרידה היא האחרונה. זה מזעזע, החברה שלנו היום מדחיקה את האנשים האלה שלא מספיק שהם מדחיקים את עצמם, אף אחד לא רוצה להתמודד עם כל כך הרבה כאב וחוסר אונים, אולי בגלל זה אין להם כוח ולובי פוליטי כדי שיקבלו את ההרבה שמגיע להם, כניצולים וכמצילים של העם היהודי.

      יש לנו הרבה מה ללמוד מהם, כי  כמו שיגאל אלון אמר  "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל".

      דניאל, תודה על הפרגון והכוכב.

       

      נעוריי האחת, קראת מה כתבתי. גם אימא שלי לא התלוננה על הכלב ההוא. אבל מאז היא לא יכלה לשאת את המחשבה של כלב בסביבה. הקשר לניצול בע"ח לשימוש זה או אחר, כמוה כניצול אנשים, ומכאן אפשר להרחיק לעובדים הזרים, לנעשה באפריקה, לכפייה דתית ועוד. הבאתי לכאן פרופיל ילדות פרטי וצנוע, לא התיימרתי מעבר לכך ואתך הסליחה.

        24/4/07 17:36:

      ניצה,

       

      את האסוציאציות והזכרונות הקשים על כלבים שקורעים בבשר החי אי אפשר לקחת מהם.

      אבל יחד עם זאת אני רוצה להגיד משהו;

      בשביס זינגר ידוע כמי שאמר ש"בשביל בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה", ואת הטרבלינקה הזאת מייצרים בני אדם, כמוני וכמוך. אני אומרת "כמוני וכמוך" כי  ה-מון אנשים שותפים לעוול הזה (צרכנים, אנשי פרסום, חברות אופנה) , זו תעשייה נצלנית, תאבת בצע, שמגלגלת סכומים אסטרונומיים על גבם של מי שלא יכול לדבר ולהגן על עצמו.

      ואותם כלבים שאת דיברת עליהם קיבלו פקודה מאיש אכזר.  

      מכאן הכל מתחיל.

       

      מעיין

        23/4/07 13:01:

      יפהההההההה

      קבלת כוכב

      דניאל

      כן. היו הרבה משוגעים גם באבן יהודה. כולם באו מ"שם" ואספו זבל  בין החולות והפחים.כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת ממה הם חיו, בלי משפחה, בלי שפה, בלי חמלה. ואף פעם לא ידעתי איפה הם גרים. יום אחד, הלכנו לגנוב תפוזים בפרדס ומצאנו מלונה רעועה עם שרידי שריפה קטנה בחזית. היינו סקרנים, היינו ילדים. חיכינו שם והיינו מאוד שקטים. מרוב לחץ התחלתי לאכול את הקליפה המרה של התפוז עש שפתאום זחלה החוצה מן המלונה "חונה המשוגעת", כשהיא נעמדה ראינו שיש לה מקל ארוך ביד. היא לא אמרה דבר, אבל אנחנו ברחנו הביתה ומאז לא התקרבתי לפרדס ההוא.
        19/4/07 11:17:

      הפעם הצלחתי.

       

      יופי של פוסט. ניזכרתי בשכנה שלי שאי אפשר היה להכנס אליה הביתה והיא לא יצאה החוצה כל ימי חייה מפחד הלכלוך שבחוץ. ואלי היה סתם היתה משוגעת? לא כי סבתא שלי אמרה שהיא באה משם. ו מי שבה משם סולחים לו על הכל.

       

       

       

      צטט: _voyager 2007-04-19 08:18:09

      ... רק שאלוהים לא היה באושוויץ

      וגם היום עושה רושם שהוא לא בדיוק מתעניין. 

       

      פוסט מקסים. תודה.

       

      אני לא יודעת, לא הייתי שם. אבל פעם אחת כשהייתי מאוד קטנה ואימא שלי ישבה לידי על המיטה והתפללה אתי באידיש לאלוהים למען שלומו של חיים שפירא ( הוא היה שר בממשלה ונפצע מירי של מתנקש), שאלתי אותה, אם באמת יש אלוהים ואם הוא מבין אידיש. היא אמרה לי שהוא קיים והוא מבין את כל השפות בעולם והוא עוזר ורק צריך להאמין בו...

      פוקסי היקר, הפוסט הזה חיכה לעיונך. אני שמחה שהגעת אליו. הרבה מן המשותף יש לנו ועוד יהיה. על פוסט כזה צריך לתת כוכב צהוב.מכל מקום תודה לך.
        19/4/07 08:18:

      ... רק שאלוהים לא היה באושוויץ

      וגם היום עושה רושם שהוא לא בדיוק מתעניין. 

       

      פוסט מקסים. תודה.

       

        19/4/07 08:01:
      מרגש. קבלי *
      יואב היקר, אתה לא תאמין אבל זה מה שהיה היום... הייתי בעיר רמלה. זו עיר שמדשדשת בין סלאמס אורבני לאוריינטאליות אוטנטית. הנרגילות פורחות בין חנויות ובתי עסק נטושים ומעל הכל ההליכה בין השלוליות הייתה בעייתית. כל זה התגמד בהמולת קטטת רחוב קולנית בין ערבים ליהודים שאין לי מושג למה ומתי החלה. נקלעתי לשם בדרכי לפגישה עם לקוח עסקי. ומה אמר הערבי ליהודי? בדיוק מה שאמר הערס לאשכנזייה. אני חושבת שזה ביטוי שגור בלי קשר ללאום וכנראה שהוא נפוץ ברגעים של רוע והתלהמות בין אנשים. בקיצור, אין חדש תחת השמש...
        18/4/07 01:37:

       

      נזכרתי במשהו שקרה לפני שני עשורים. תוך כדי משחק מטקות באחד מחופי תל אביב, חבורת ביריונים עברה, רגלו של אחד מהם הסתבכה בתיק יד של גברת מבוגרת שהשתזפה בשמש. זה מאוד עיצבן את הערס שהתחיל לתקוף את הגברת, ולצעוק "אשכנזיה מסריחה, חבל שהיטלר לא גמר את העבודה." חברי למטקות ואני התעמתנו איתם, השורה התחתונה: חברי איבד שן ואני הסתובבתי חודש עם פרצוף נפוח, היינו שניים מול יותר מדי כלבים משוגעים, כמו שאומר אהוד בנאי:

       

      "אני אבנה חומה של עציצים
      ואת - הגיפי את התריסים
      היטב היטב, צריך לשמור על הילדים
      בחוץ משוטטים כלבים משוגעים."

       

       

      היי איריס, תודה. באופן אישי אני יכולה להעיד שאני מצדיעה להוריי שידעו להמציא את עצמם מחדש בארץ חדשה ובתנאים בלתי מפרגנים בלשון המעטה. באשר להחזרת רכוש וכל הגועל נפש מסביב, אין חדש ,והתוכנית של מירוז את פדרבוש לא מיצתה ולא סיפקה תשובות להרבה מאוד שאלות.  
        17/4/07 16:03:

      היי ניצה

      להצדיע למשפחתך ולאחרים שהחזיקו ברצון לחיים

      או שהרצון לחיים החזיק אותם

      ושרדו, המשיכו והקימו בית

      לא פשוט, לא טריוואלי,

      ואז רואים בטלוויזיה תוכנית (גיא מרוז ופדרבוש..)  ובה נראים חבורת נהנתים

      שאמורה לדאוג להשבת רכוש היהודים (ועדת התביעות)

      מתכנסת לה במלון מפואר בירושלים ונמנעת מתשובות לשאלות עיתונאיות

      וגופים אחרים - י ש ר א ל י  ם - נמנעים מלהשיב רכוש נספים...

      ועוד כהנה וכהנה

      מקומם ומעציב שזו חלק מהתרבות שהתגבשה כאן

      מזלנו שיש גם פנים אחרות לחברה שלנו

       

       

      כן, הוריי משם. הם עלו לארץ אחרי התופת בשנת 49'. ולגבי מה שכתבת, אני חושבת שמי שלא סלח הוא טיפש. המדינה שלנו הצליחה לצעוד כמה צעדים מאוד משמעותיים מאז שקיבלה מממשלת גרמניה כסף. הסכם השילומים שנחתם בין המדינות הועיל למדינה לא פחות מאשר הועיל לשיקומם הכלכלי של העולים שעלו לארץ בחוסר כל.
        17/4/07 14:38:

      שלום ניצה

       

      לי כואב , ואומר כאן דבר שאסור לאמרו בארצנו, שלא סלחו לניצולים את התאוששותם ( שהרי את המצב האחר היטיבו להסתיר) למרות  קבלת הפנים הלא מעודדת, ואת הצלחת ילדיהם.

       

      כל טוב

      שולמית 

       אז אמך צ'כית? הונגריה?

       

      אנחנו הילדים, לא ידענו שיש עולם אחר ובתים אחרים. לא ידענו שגם אנחנו בעצם ניצולים. ואז פתאום התחילו לקרוא לנו, "דור שני", וכבר היה ברור שיש לנו חותמת - בלתי נראית  אבל גם בלתי נמחקת.
        16/4/07 20:57:

      הוי ניצה ניצה

       התאור שלך כ"כ עצוב וחונק גרון.

      כשילד צריך לשאוב מעצמו כוחות נפש שלא אמורים להיות לו כדי לטפל בהורה זה קורע לב.

      תודה איש. כן. יש כל כך הרבה מעצבי אישיות לאדם, אבל הבית הוא בראש ובראשונה העולם אליו אתה נחשף לטוב ולרע.

      בבית כמו שלי לומדים מהו חסד אנושי ולמה המציאו את החמלה.

        16/4/07 18:07:

      עצוב. גם אלה ששרדו את השואה איבדו חלק מהחיים שלהם שם.

      קשה לי לתאר לעצמי איך זה לגדול בבית שמלא בכל כך הרבה זכרונות קשים. זה בוודאי משפיע על עיצוב האישיות של הילד.