החלומות שלה רודפים אותה גם לתוך היום. לפעמים היא מקווה שהוא ימות כדי שלפחות בצד הזה של המודע הוא יחדל להתקיים.

עשר שנים זה מספיק זמן להדחיק, היא אומרת לעצמה, אבל מי בכלל שומע? מוכנה לוותר על הכל - בית משפחה ילדים - כל הבולשיט הבורגני הזה, בשביל לשבת איתו בחצר ולשמוע את המוסיקה היומרנית שלו. כאילו הוא שומע אותה רק בשביל לעצבן. והסרטים המשעממים שהכריח אותה לראות, למה יש בכלל להתגעגע?

אבל בחלומות הם הולכים יד ביד, מסתכלים זה לזה בעיניים וזה מרגיש כל כך רע להתעורר.

היא מנסה להתעודד - בטח לכולם יש אחד כזה, שלא משנה כמה חרא היה איתו, הוא עדיין שם, חופר לך בתת מודע.

שימות כבר, שיתאבד, יש בו מין הדיכאון, אולי יש עוד סיכוי... יתקשרו ויגידו לך ואת תגיבי בעצב, אבל גם בהרגשה של שחרור. ואולי אפילו תבכי. אבל זה יהיה בכי טוב, לא כמו הדמעות של הבוקר.