איזה כיף שיש עולם וירטואלי. 

בעולם וירטואלי, יושבת כונפה מול המסך ומדמיינת שהיא ג'יזל הדוגמנית הברזילאית המהממת.

והיא פותחת כרטיס בקפה, ומתארת את עצמה בפרוטרוט, גובה משקל וצבע עיניים. הכול כפי שהיא הייתה רוצה להיות, אם אפשר היה לקבל הזדמנות שנייה אצל אלוהים. ואז היא מדביקה תמונה, אבל לא של ג'יזל, אלא של דוגמנית אלמונית יותר ואלוהית לא פחות.

לאחר שלוש דקות בדיוק, מתחיל מסע הצייד של גברברי הקפה. הם מריחים דם טרי, ויוצאים לטרף. שמונה עשרה הזמנות לצ'אטים, ארבעים וחמש בקשות חברות בחצי שעה.

הכונפה לא מתבלבלת, נכנסת לאקשן ומפלרטטת במרץ. בעבודה מקבילית מעוררת קנאה, היא עונה לעשרים ושלוש בקשות חברות.

היא מצ'טטת, בוירטואוזיות מרשימה: "כן, אני אוהבת סיגרים..." "הו, פלורנטין כבר לא עושה לי את זה..." "בטח, לישון רק בעירום...". היא מסחררת, היא מהממת, היא על הגל.

היא דוחה פגישות בבתי קפה. היא דוחה את המציאות, מתענגת ומתחממת לאור קרני ההערצה שמספק המסך השטוח והבטוח. כל עוד אפשר. 

אבל אז, בציפורניים כסוסות עד כאב, היא משפשפת את העיניים האדומות, לובשת את הטרנינג האפור, מורחת משחה ירוקה על הפנים והולכת לישון.

לגמרי לגמרי לבד.

____________________________________________________

למה כתבתי? כי לעולם הוירטואלי חוקים משלו וזה זמין קל מפתה וממכר.

לפעמים יותר מהחיים האמיתיים...