מעולם לא חשבתי שהפעם האחרונה בה אראה אותך, בה ארגיש את מגע היד שלך בכף ידי, אצעד לידך ברחוב, תהיה אותם יום, לפני יותר מחצי שנה. לא חשבתי שכשנלך יחד בבוקר האחרון, באותו רחוב ראשי והומה אדם, לא נלך יותר שוב לשום מקום, אי פעם. כשנפרדו דרכינו התחבקנו, התנשקנו, נתת לי לחיצה רבת משמעות בכף היד ולאחר מכן נפרדנו לשלום. המשכת לדרכך, עובר את פינת הרחוב הסואן הזה שכל כך לא התאים לך, אתה כבר רגיל לנופים אחרים, והמשכת לעבר הכביש. המשכתי להביט בך הולך עוד רגע אחד ולאחר מכן הפניתי את מבטי, המשכתי בדרכי, כי לא הייתה ברירה אחרת, ככה זה אמור היה להיות מלכתחילה. כל אחד לדרכו, עד לפעם הבאה. אם הייתי יודעת שלא תהיה פעם באה, שלא נתראה שוב לעולם, אולי הייתי מתעכבת עוד רגע, מעכבת אותך עוד שנייה ארוכה בטרם הייתי נותנת לך להמשיך בדרכך, לעתיד שלך והרחק הרחק ממני. בהתחלה זה עדיין היה אינטנסיבי, החוויה נשארה כל כך טרייה בראשנו שהעצמנו אותה יותר ויותר. אבל הזמן עבר, וכדרכם של דברים לא מטופלים, שלא נותנים להם את תשומת הלב הראויה ולא נותנים את הדעת לכמה הם חשובים,כך גם אנחנו גווענו. מתנו לאיטנו, מבלי להרגיש, מבלי לדעת שזו הולך וחומק מבין האצבעות. היו סימנים, הכתובת הייתה על הקיר, אבל לא עשינו שום דבר בקשר לזה עד שנהיה כבר מאוחר מדי.
והיום אני נפרדת ממך, יקר שלי. אחד הדברים הכי קשים ששעשיתי מימיי, כי כל כך קשה לוותר על אדם כל כך טוב, רגיש, מקסים, איכותי, שמעריך אותך, חושב עלייך שאתה נפלא ודואג לך כל כך, לא בגלל שהוא רגיל או חייב, אלא בגלל שהוא באמת רוצה. וגם קשה לי כי איכפת לי בחזרה, למרות שלא הראיתי את זה מספיק - וכשלתי.
אין לפוסט הזו פואנטה, אין פאנץ' ליין, אין שורה תחתונה מושחזת. רק אני והדמעות, בלילה במיטה.
היה שלום.
|