אורות צבעוניים, קילוחי ניאון עליזים

מעטרים קירות קשים ואטומים, 

צעצועי זבל לזאטוטים, פיסות נייר

קומטו לעיסת ידי בובותייך.

שפתיים נעות, מלהגות את דרכן,

ללא רסן, עוקבות בקושי אחרי עצמן, 

מחוות כעורות של העיר, מכוניתך

מתרחקת מדרכי במלוא המרץ. 

ושום מנוחה לא תואיל להרפות, 

ממתח חזה עכור, מגרם מדרגות

באלימות של טבריה. ספרים קרועים,

לחשושיי נשים בין הסדינים, 

שכבות זיכרון רחוק ומכפיר. 

ואיך ילד נהיה לצל רועם, 

קלוף עור ואבנים, תעוקת אלם,

שנות עזיבותו מתכנסות למגעך,

חרפת תשוקתו מרכינה גפיים.