פעם כשהילדים שלי היו קטנים חשבתי שנורא קשה להיות אמא. הטיפול, לחתל, להאכיל, להחזיק בידיים, לא לישון בלילה. כבר אז הזהירו אותי חבורת טובות שככל שהילדים גדלים, כך הצרות גדלות. גילית שזה נכון. הבת שלי שהיא טינאייג'רית מצויה מנסה לעשות לי בית ספר. אחרי שהכירה חבר מבוגר והתחילה להסתובב עם כל מני נושרים, היא החליטה להגיע מאוד מאוחר הביתה או לא להגיע בכלל. פתאום מתחשק לה לישון אצל חברים וכשהיא מגיעה הביתה, היא טורקת את הדלת ועל הכל עונה בצעקות. אם אני ובעלי מנסים לדבר אתה, היא רק רוטנת עיניים תקועות ברצפה ועושה לנו פרצוף חמוץ, כאילו שזו חוצפה שאנחנו בכלל מנסים לדבר אתה.
ניסינו לקרקע אותה, לדבר עם הורי החברים, כבר התחננו, צעקנו, הפסקנו לדבר אתה בתקווה שתתרצה, אבל כלום לא עוזר. לאחרונה פנינו לעזרה מקצועית, פסיכולוגית משפחה. בהתחלה הגדולה סרבה בתוקף ללכת, אני לא משוגעת, אמרה לנו, אבל אחרי שהתנינו את זה בזה שאחרת היא לא ישנה אצל אף חברה ובטח שלא אצל חבר, היא הסכימה. ההתחלה היתה קשה, היא לא הוציאה מילה ואנחנו רק דברנו על כמה רע וקשה לנו. בסף המטפלת שלחה אותנו לדרכנו והחליטה לדבר עם הילדה לבד. מסתבר שזה מאוד סייע ומאז היא פשוט דבוקה לפסיכולוגית והולכת אליה פעמיים בשבוע (לנו זה עולה הון תועפות) והיא קצת נרגעה. היא אומנם עדיין מתכסחת על דברים קטנים ומעצבנת את אחיה הקטנים ואותנו, אבל לפעמים היא באה אלינו ומחבקת אותנו ואומרת לנו שאנחנו הורים מעולים ואפילו מחייכת באושר. רק בשביל זה שווה לשלם כל כך הרבה כסף. |