ביום שני בשבוע שעבר הלכתי לרקוד סלסה.

כבר שנה שלא רקדתי אחרי שנפלתי בעת ריקוד שורות.

חברתי אומרת שזה לא היה לפני שנה אלא לפני חצי שנה.

אולי היא צודקת

אני בכל מקרה זוכרת שזה היה לפני המון המון זמן.

אז היא שאלה האם נלך לרקוד והיות והייתי מצוברחת אז הסכמתי.

אבל הודעתי לה חגיגית שלא ארקוד ורק אצפה ברוקדים.

"ואם יזמינו אותך לרקוד" : שאלה?

"אז אסרב": השבתי .

"גם בעת לימוד המעגלים לא תרקדי?": הקשתה

השבתי: "שלא".

"למה לא?" שאלה

"כי, לא!": החזרתי

ואחרי רגע התנצלתי והזכרתי לה: שזה בגלל הברך והנפילה והפחד המשתק שהיא כבר יודעת.

אז נסענו והגענו ונכנסנו לאולם הריקודים והתיישבנו והיא מיד הצטרפה לרוקדים ואני ישבתי  וצפיתי ברוקדים.

לא קנאתי ולא הרגשתי כול מירמור.

 מין שלווה אינסופית של השלמה  נפלה עלי בנינוחות שקטה.

אחרי זמן מה הסתיימו ריקודי מעגלי הזוגות ועברו לריקוד חופשי בזוגות.

 היא התיישבה לידי וסיפרה לי על דא ועל הא.

חברתי טיפוס מעורב ומכירה אנשים בקלי קלות.

אח"כ הצביעה בחשאי על גבר שרקד במומחיות ואמרה: "רואה את החתיך הזה"?

רקדן מופלא.

אמרו שיצא עם בחורה יפהפיה מלכת היופי, כולם דיברו עליה.

עד שלא ראיתי אותה במו עיני ולא נסמכתי על שמועות - לא הייתי מאמינה שיש יופי כזה.

אישה יפה.

נחמד : הנהנתי בראשי.

אז הסתכלתי בו רוקד עם הצעירות בנות ה-20 פלוס המיומנות והקלילות בחצאיות מיני בסנדלי עקב גבוהים בעלי עקב כמחוגה .

וחשבתי שאני לא אוכל לרקוד כך .

ריקוד כה מהיר קצבי בסיבובי סביבון אינסופיים?

והכול כל כך מהיר ומסוחרר?

וואו.

כמה יפה הם רוקדים יחד.

אני כל כך נהנת להסתכל.

בעודי ישובה מתבוננת בהם ובזוגות האחרים הרוקדים,

מפליגה בדרכי בדמיוני אל ארץ המחול המרחף,

מישהו עמד לידי והזמין אותי לרקוד.

אני מרימה את עיני

והנה אני רואה את אותו רקדן מזהיר שחברתי סיפרה עליו קודם.

מושיט לי יד בחיוך.

אני נבוכה.

רוצה לרקוד אבל פוחדת שאפול וגם פוחדת לאכזב את הרקדן המומחה,

זה שרקד בקלילות ובמיומנות עם הבחורות בנות ה- 20 פלוס.

בביישנות אני מסרבת לו בתירוץ שאני פוחדת לרקוד כי נפלתי .

אמר:  "לא נורא אני אחזיק ואתמוך בך".

ואני מחזירה לו: "שאיני יודעת לרקוד" ( אפשר ששכחתי שהרי חלפה לה רק שנה?)

והוא מחייך אלי ואומר: "אני אלמד אותך לרקוד".

אז בטלו כל התירוצים וקמתי לרקוד.

ואנחנו רוקדים ורוקדים ורוקדים בריחוף אחיד ונהדר.

ואני מרגישה איך חומות הפחד שעטפתי את עצמי זמן כה רב נמסים ונמוגים לאט לאט כלא היו.

האיש הזה החזיר אותי הביתה אל הריקוד שהוא ביתי.

תוך כדי ריקוד הוא מתנצל שסלסה זה ריקוד שובניסטי כי הגבר מוביל את האישה.

אני מחייכת.

ובליבי חושבת איזה מזל שסלסה זה ריקוד  שובינסטי ושהגבר מוביל את האישה שאם זה היה הפוך

ואני הייתי צריכה להוביל אותו, הייתי ממשיכה לשבת תקועה על הכיסא בפחד מאובן ולא עושה דבר.

http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&NR=1&v=0E8VKUd5XPI

http://www.youtube.com/watch?v=_G240s2hfn0