ואני שואלת: עושים ממני צחוק? מכם? ממי בדיוק?

הרי כולם יודעים שכל זה לא רלוונטי.

כי אני לא יכולה לרקוד...רק מקפצת בשמחה אבל לא רקדנית ורוב האנשים לא רקדנים.

כי לחיות אני יכולה לחיות רק את החיים שלי, עם האנשים שאני מחויבת אליהם ועם הכסף שיש לי ואין לי.

כי לאכול - יכולה לאכול רק לפי מה שלא עושה לי חמוץ או כואב בבטן.

ולאהוב...נו, בחיי שאני מנסה לאהוב כאילו אין מחר אבל לא הולך לי.

יודעים למה?

כי בהיכל התרבות חושבים שיש מחר והרזומה שלהם יתקלקל אם יתנו לי לרקוד על הבמה שלהם

כי אנשים הולכים ברחוב מכונסים וחשדנים כאילו שומרים משהו שרק הם יודעים - למחר

כי העשירים מאד גם הם , לא נפרדים מגרוש אפילו...גם הם חושבים שיש מחר ושווה לשמור את הכסף שלהם ולא לפזר אותו בין כל אלה שרוצים או צריכים לחיות היום.

כי הממשל, המוסדות, החוקים, המשרדים...אף אחד לא מבין את פירוש המלה "היום" ומקלקלים את היום ואת המחר.

כי יצרני האוכל עושים ספקולציות של כספים, חומרים, צבעי מאכל ושאר מבישין כאילו יש מחר ולכן האוכל שלהם לא טוב גם היום (ברובו)

וכי אלה שאני רוצה לאהוב פתאום היום פתאום עכשיו  (כאילו אין מחר) - לא בוער להם כי גם בדמיון שלהם כנראה יש מחר שעבורו שווה לשמור את ההתניות, המסקנות, העצבנויות, הפחדים...ולהתחשבן איתם  לכן או ללא - מחר.

אז תגידו לי אנשים חכמים, מה עוזר לכולנו לומר ולשמוע ש"אין מחר"?

מה אני עושה עם הידיעה השטוטית הזו בכלל? מה עוזר לי אם רק אני זוכרת שאין מחר?