הדיבייט השלישי. נצחון שהוא הפסד. הפסד שהוא ניצחון.

בדיבייט השלישי אובמה המשיך להיות חזק יותר. הוא היה אגרסיבי, שופע ידע ובטחון, מאוד נלהב ונשיאותי. כל מה שלא היה בדיבייט האומלל הראשון. הבעיה היא שהנזק שיצר הדיבייט הראשון היה כל כך גדול, הסחף שנוצר כל כך חזק עד שנראה, לעת עתה, שההופעה הטובה שלו, לא תספיק לנצחון. רומני לא היה גרוע מספיק על מנת להפסיד את המרוץ.

הפורמט:

לא עמידה מנוכרת מאחורי פודיום, גם לא תנועה חופשית ברחבה. שולחן קטן, מול מנחה אחד. קירבה פיזית רבה בין המועמדים, מאבק על המרחב בשולחן. מבחינת שפת הגוף זה מורכב.

הנושאים:

מדיניות החוץ של ארה"ב. נושא שבאופן עקרוני לנשיא המכהן תמיד יש יתרון של ידע בו. הוא שולט יותר בחומר, במדינות ובנעשה בכל דבר. זהו נושא שמענין פחות את הציבור האמריקאי, והדוברים נוהגים לדחוף את עניני הפנים לתוך הנושאים בכוח. (The onion התבדח בנושא: http://www.theonion.com/articles/romney-pledges-to-replace-all-foreign-policy-with,30054/)

רומני:

לרומני אין נסיון בעניני חוץ כמושל. יותר מזה, הוא מיצב את עצמו בהתמודדות הפנימית בתוך המפלגה הרפובליקנית במקום די קיצוני בעניני החוץ. המטרה של רומני בדיבייט הזה היתה לבנות לעצמו דימוי שקול ואחראי. איש מרכז רגוע ושלו. איש שאזרחי ארצות הברית יכולים לדמין שעומד בראש המדינה ובראש הצבאות שלהם.נכון להגיד שרומני הצליח במידה רבה במשימה, ויעידו על כך הסקרים, למרות שהוא נראה עייף מאוד יותר מאשר שקול בדיבייט. מותש, חיור ולעיתים אף מבוהל.

אובמה:

אובמה התאמץ מאוד לבלום את המומנטום שנוצר לטובתו של רומני לאחר הדיבייט הראשון. במידה מסוימת הוא הצליח. אולם, המטרה של אובאמה בדיבייט הזה היתה להוציא את רומני בלתי כשיר להיות מנהיג ארה"ב. בזה הוא נכשל.

שפת הגוף:

הישיבה במהלך הדיבייט מורכבת. ראשית יש לשבת בזקיפות ליש השולחן, מה שקשה לרובנו לעשות משך שעה וחצי. אסור להשען יתר על המידה על השולחן. האדם הישוב צריך להראות שולט, גבוה, סמכותי, אחד שלא זקוק למשענת.
הקירבה אחד לשני יוצרת כר פורה למחוות גופניות לעבר האדם ממול. התרבות האמריקאית הרבה יותר סולידית מזו שלנו בכל הנוגע לשפת הגוף, מה שהופך את הקירבה הזו לפחות פולשנית ובוטה.
המועמדים משתמשים בידיהם על מנת להעביר את המסרים שלהם, וכאן נכנסת לענין סוגית השליטה בשולחן. הידים המונחות על השולחן מהוות בנוסף לסיוע בהסבר המילולי, גם מאבק טריטוריאלי בין המועמדים. מענין לצפות במאבק במהלך הדיבייט. השתלטות גדולה מידי תהיה אגרסיבית, המנעות תהיה הבעת חשש, או כניעה. במהלך הדיבייט, ממה שהמצלמה קלטה נראה היה שאובמה משתלט יותר על השולחן.

מיקוד:

אובמה היה חד, ממוקד, דיבר בנקודות מובנות ומסודרות. רומני לעומתו היה מבולגן, קפץ מנקודה לנקודה, לא מיצה רעיונות ולא חידד הבדלים בינו לבין אובמה, מה שעבד מצוין לטובתו. האמריקאים לא רוצים מדיניות חוץ שונה באופן משמעותי מזו של אובמה.

ההבדלים בין המועמדים:

אובמה הרבה לציין את העובדה שרומני מסכים איתו בנושאי מדיניות החוץ. הוא תקף מידי פעם את חוסר העקביות של רומני, אבל לא מספיק. רומני ניסה לצייר עצמו כמועמד שקול ושפוי. אם אובמה היה מצליח באופן אפקטיבי יותר להראות את רומני כמועמד לא עקבי, נטול עקרונות מדיניות חוץ ברורים ובלתי אחראי, או אז הוא היה משיג את שלו. בסופו של הדיון הציבור האמריקאי לא חש שיש הבדלים גדולים בין המועמדים, מה שמחזק את רומני.

האגרסיה:

אובמה פתח אגרסיבי, די מהר קטע את רומני והרבה לעשות בהמשך, תיקן אותו והתנשא מעליו. אפילו לעג לביקורת שלו על הצי האמריקאי ("גם חניתות וסוסים יש פחות") מה שיצר לא מעט מימים ברשתות החברתיות באינטרנט http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1848626. התגובות לאגרסיה שהציג אובמה היו מעורבות, יש שתפסו אותה כאובדן שלווה, תכונה שאיינה חיובית למנהיג העולם החופשי אשר אמור להיות תמיד שקול ולקבל את ההחלטות בקור רוח. רומני שמר על רוגע, כמעט אדישות ונמנע מלהיות אגרסיבי, כך הצליח להעביר את הרושם שהוא יהיה מנהיג שקול ואחראי, כזה השומר על קור רוח גם תחת לחצים והתקפות.

השורה התחתונה:

אובמה היה טוב יותר אבל זה לא מספיק. המטרה של רומני היתה להצטייר כרגוע וכשקול. הוא לא ניסה להוכיח את אובמה או להצביע על טעויות שלו במדיניות החוץ. במובן זה הוא לא ניסה "לנצח" את הדיבייט. הוא ניסה שלא להפסיד אותו לעצמו, לדימוי הקיצוני שיצר בפריימריס הרפובליקנים. ההפסד הטקטי הזה, הוא הניצחון האסטרטגי. האמריקאים עכשו אומרים שהם יכולים לדמין אותו מנהיג את מדינתם, הסחף למחנה רומני לא נבלם. יש סיכוי לא רע שבעוד שבועיים רומני יבחר לנשיא ארה"ב במקום אובמה.