דודי, בחרת נושא קשה שלא כולם מוכנים לגעת בו.

לפחות נתת לסיפור הלא קל סוף טוב ואופטימי

כי במציאות הרב נשארות וסובלות או מאבדות עצמן לדעת.

הכתיבה שלך משובחת ובגובה העיניים ויחד עם הציור הייחודי רק לך

אתה מצליח להשריש את הנושא הכאוב ולהעלות אותו למודעות.

""...עם כל אלו, אני מוצא תקווה באיור. מקווה שתוכלו לזהותה".
את התקווה אני רואה כאן בשני מקומות:

האחד ,הרגל הפורצת מתוך פירמידת ה"כלא" -מסמל בעיני את סיום היציאה לחופש המוחלט.

השני,ה"מעין צעיף" הנוצר מתוך ראשה של הדמות הנשית-בעיני ממנו תצמח דמות אישה חדשה לגמרי ,

משוחררת לגמרי.

ולאחר שסיימתי לכתוב התגובה חזרתי לציור וראיתי שראיתי נכון.זיהיתי את הדמות השקופה הנקיה

שבין ה"צעיף" לבין הדמות הקשה.

זה עצוב, זה חזק, זה כואב. וזה שאתה עושה מזה אמנות, זה מראה גם על כוחה של האמנות לדבר על עוולות. עוולות האדם, החברה, האנושות. מסתבר שאמנות זה לא רק לצייר אנשים יפים, פרחים ונופים. עם אמנות אפשר לזעוק ולצעוק ואתה עושה את זה מעולה, כמו אמן רגיש במיוחד.

ראשית, תודה לכל המגיבים והמבקרים. אני שמח לחזור לקפה ועם זאת מתנצל שאינני מגיב לכל תגובה באופן אישי. זאת משום שהנושא שהועלה הוא בעל מטען כבד שמהווה חלק אינטגרלי בחיים, למרות מורת רוחנו.
שנית, האיור והטקסט הנלווים ממחישים עבורי את העובדה, כי לא ניתן להתנער מבעיות כואבות שכאלו מבלי להתעלם מקיומן. עם כל אלו, אני מוצא תקווה באיור. מקווה שתוכלו לזהותה.





 

דודי יקר, איזה טרגדיה גוללת לנו פה

ועכשיו גם מבינה את הציור הזה שלך...

פשוט, פשוט אין לי מילים...

שילוב עוצמתי ביותר של כתיבה וציור....פשוט נדיר בעיני...

תודה !!!!

שבת נפלאה

תודה על תשומת ה

הפיתוי הייתי קוראת לציור הזה, כי המיניות חוגגת בו. מה שלא אהבתי בו שהדמויות הנשיות כרותות ראש. ואם אני מסתכלת שוב אז בצד שמאל מופיע הנחש המיתולוגי שהוא המפתה את האיברים המענגים בגופה של אישה. אני מנסה להבין למה הדמויות כרותות ראש? והמחשבה שעולה לי היא: הנאה רגעית או הנפש החבויה בין השדיים יש לה עיניים רגשיות והיא רואה הכל וחווה את הנאות החיים ללא הפנים. בצד שמאל מתחת לדמות הנחש יש פנים גבריות בוכות הנשענות על צוואר נטול גוף. שוב ציור גרוטסקי ואפילו מקבארי על תלישות אלימה מהגוף.

קראתי שוב את השיר. אלימות במשפחה. אישה מוכה וכאבים בלתי נסבלים עד הפתרון הזמני המיוחל. עוצמתי מאוד השיר דודי.

השילוב בין השיר לציור נראה מושלם בזעזוע ובהד שהוא יוצר. יש אלימות ציורית במילים ויש אלימות ציורית בצבע. ושניהם מהדהדים להגביר מודעות ולפקוח עיניים. מציאות קשה שהשראתה קרובה מאוד ליוצר, כי הדיוק מזעזע בשתי ההבעות האלה.

הכתיבה והציור מבטאים בצורה אמיתית, רהוטה, כואבת וחסרת תקווה את הקורה ביותר מדי בתים ונזכרתי אגב כך בסיפורה של כרמלה בוחבוט...

נורא שדברים כאלו קיימים. . .
הבאת את הנושא במילים ובציור
בזעקה גדולה.
אי אפשר להישאר אדישים.

דודי חברי היקר

הבאת לנו במילותיך סיפור עצוב.....

עם נגיעה של אופטימיות ותיקווה לאותה אישה

שהעיזה לצאת את הבית - כי לא יהיה גרוע יותר שם בחוץ.

הציור פשוט מהפנט, עצוב וכואב

הבחנתי בדמות אישה במרכז ועוד דמות  בחללים הלבנים

אולי התמימות והטוהר שבדרך לא דרך הלכו לאיבוד

והשורשים האלו שתוקעים לעיתים אנשים - במקום שיש בו כאב ועצב

וציפייה לצאת לחופשי....

* כוכב אהבה ממני

וערב ניפלא חברי וסופ"ש נהדר

דודי ,

תיארת במלים ובציור סיפור קשה.

הציור מספר את הסיפור הפוצע והדוקר,

וחשבתי שהצבעים הרכים בהם את משתמש זה ממש -
יצרה אשליה כלפי הסובבים - "משפחה לתפארת" - כך נראו פני הדברים.
הניגודים יוצרים את העוצמה