נאום הגזר

TheMarker Cafeאיזמרלדה*דברים שכתבה איזמרלדה*נאום הגזר

דברים שכתבה איזמרלדה*

אני וחיי, ועברי, ותובנותיי, וחוויותיי, הצחוקים שלי והעיצבונים שלי, דעותי וצבעיי, חבריי לדרך וחייהם, דברים של אז ושל עכשיו.

חלק מהתכנים, אולי חלקם הגדול, נכתבו בעבר בפורום "להתגרש ולהתחיל מחדש" של ynet, שהיה ביתי בזמן המסע, ועדיין ביתי בימים אלה של מנוח לרגליי. הם, כמו כל האחרים, מוגנים על ידי סימן יוצרים - כל הזכויות שמורות © - גם אם הם לא ממש ראויים לכך.

בהיותי " בוגרת" פורום שכזה, אשמח אם התכנים יועלו לדיון, ולא רק יזכו במילים: יופי/חרא של פוסט...אבל גם זה מתקבל בעיתות מצוקה, ובטח שחצי מזה ישמח אותי...

פוסטים פופולאריים

נאום המקל
3/1/08 | 899 צפיות
למי שתהה
5/6/08 | 612 צפיות
נאום הגזר
4/1/08 | 774 צפיות
בין "קרכצן" ל"קרכצן"
21/8/08 | 1335 צפיות

פוסטים אחרונים

נאום הגזר

לצפייה במסך מלא

נאום הגזר

‎2

4 תגובות יום שישי , 4/1/08, 08:53

תשמעו, לא ממש התכוונתי לפרסם פוסט שני תוך יום. אבל מקל וגזר קשורים זה בזה. מה גם שדיון ממש בנושא זה הולך עכשיו בפורום יעוץ זוגי, אז חבל לפספס את המומנטום...אחר כך אני אנוח קצת... פורסם לראשונה ב-28.7.06נאום הגזר

תשמעו, יקירים שלי (יקירים. לא יקירות),

הנה הגיע אליכם פרק ב'.
לא כותבת לכם "פרק ב' המיוחל"', כי אתם הרי לא יודעים את זה. אתם עדיין לא בטוחים. זורמים (זוועה של מילה). בינתיים, פגשתם מישהי שטוב לכם אתה. זאת בדיוק ההגדרה שאתם סוחבים אתכם, המקסימום שאתם מעיזים לומר בקול רם לסביבה, או בלב לעצמכם. בינתיים, טוב לכם אתה.

ואתם, כיאה וכיאות לפגיעות שאתם סוחבים מפרק א', לא מתחייבים לכלום. אם עבר זמן רב, אם אתם ממש אוהבים, אם אתם ממש יודעים לדבר, אתם אומרים לה, אולי, שאתם אוהבים אותה. בדרך כלל לא. יותר מזה – נאדה. צריך מרחב. אבל בינתיים, טוב לכם אתה.

אמונים על השיעור שלמדתם מפרק א', אתם מתקשרים יותר (מלשון תקשורת). אתם מדברים יותר, אתם מוכנים לשמוע יותר, אתם משתדלים יותר, אתם מבינים יותר. כי אחרי הכל, טוב לכם אתה. כדאי לעשות מאמץ.

ואתם באים כשמתחשק לכם, ואתם הולכים כשמתחשק לכם, כי הרי אמרנו כבר מרחב, ואתם שומרים, תודה לאל – בניגוד לפרק א' – על החברים שלכם, ולכן ערב אחד הולך אליהם, ואתם לוקחים את הילדים לסבא וסבתא, ועוד ערב אחד הולך על הוריכם, ולפעמים סתם בא לכם להיות לבד, וכל הדברים האלה הם לדעתי חובה קדושה שלכם לעצמכם.

ולפעמים אתם עם הילדים.

ולפעמים אתם באים. כי טוב לכם אתה.

והרבה פעמים זה מספיק לה. ואם זה לא מספיק לה, היא לא אומרת לכם את זה, כי היא מבינה, כי היא חכמה, כי גם לה יש ילדים, כי היא קראה את נאום המקל. אבל אתם, יקירים שלי, נופלים בדבר אחד. במקום אחד. במקום הקדוש ההוא, אין לה דריסת רגל. לשם אסור לה להיכנס. וכשאתם שם, אתם שוכחים אותה לגמרי. וכשאתם שוכחים אותה לגמרי, אולי אתם לא יודעים, כואב לה נורא.

רגע, חמודים. הולכת להביא שכפ"ץ.

חזרתי, משוכפצת כדבעי.

לפעמים אתם עם הילדים.

וכשאתם עם הילדים, יקירים שלי, העולם מת.

כי הרי כולנו יודעים, איזה כאב תופת זה היה בשבילכם לעזוב אותם, להיפרד. כולנו יודעים, איך נלחמתם כדי שזה יהיה קצת יותר מאשר "כל שבת שניה". כולנו יודעים, שהלב שלכם בוכה במוצאי שבת, או ביום ראשון, כשאתם יודעים שצריך להגיד שלום, ולדעת שלא מתראים מחר. כולנו יודעים, שהרבה הרבה זמן אחרי הפרידה זה לא היה רק הלב. מה שבכה.

ואתם כל כך כואבים, ואתם כל כך צודקים, ואתם כל כך שלהם, כי הרי גם להם יש חסרים, כי גם הם אולי עדיין בוכים – ולבטח בכו – בלילה, כי הם צריכים אבא, לעזאזל, לא רק אמא.

ולכן, כשהם אצלכם, מת העולם.

אז אתם לא מתקשרים, ואתם לא מסמסים, ואתם לא נפגשים, ואין לי מושג עד כמה אתם זוכרים. ואני יודעת שתגידו שילדים, כשהם אצל אבא פעם או פעמיים בשבוע, לא ממש צריכים סיפור אהבה של אבא בטלפון. אבל אולי יהיה לכם רגע שתוכלו להחליף מילה, משפט? אולי לצאת מהבית של סבתא אל המסדרון, לרגע? אולי להגיד לחברים: סליחה, יש לי שיחת טלפון קצרצרה לעשות – ולזוז הצידה?

ואחר כך הם הולכים להם, הילדים ומחר, כשיש לכם זמן, אתם באים. כי טוב לכם אתה.

ולפעמים, זה שישי שבת שלם.

והיא, גם לה יש ילדים. וגם היא יצאה עם פגיעות, וגם היא כואבת, וגם אצלה, שלא תטעו, הילדים במקום הראשון. אבל איכשהו, אין לי מושג איך, היא מצליחה לשלב. כשאתם באים, היא לא זורקת אתכם בגלל הילדים. הילדים הם חלק ממנה. היא לא מחביאה אותם מכם. היא לא מחביאה אתכם מהם. ואני, כמובן, לא מדברת על סטוצים רגעיים, וגם לא על יחסים שזה עתה החלו.

ואתם? כשהילדים אצלכם מת העולם.

וכך, יקירים שלי, לאט אבל בטוח, אתם עושים שני דברים: האחד, מכאיבים לה, לזאת שטוב לכם אתה, כאב שהייתם יכולים לחסוך בטלפון אחד, ב סמס אחד, לו הייתם עושים מאמץ למצוא את הזמן, את הפינה. אתם מכאיבים לה, כי היא אחרת. כי היא זקוקה לטלפון הזה, למילה האחת הזאת: אני מתגעגע. גם כשאתם לא אתה. גם כשאתם אתם. כי קשה לה להבין למה כל כך קשה לכם לשלב. כי היא נפגעת מחוסר התשומת, כי היא חוששת מהמניפולציות של אמא שלהם.

הדבר השני הוא, שאתם אומרים לה, כפי שאתם אומרים לה בכל דרך אחרת, שהיא טובה. כשיש לכם זמן. שטוב לכם אתה. כשאתם רוצים לבלות. שהנאות ובילויים לחוד, ורצינות לחוד. שהיא נהדרת, אבל יש לכם משפחה. אחרת.

והיא, כשאתם רוצים לבוא, לעולם לא תגיד לכם שאתם נהדרים, אבל יש לה משפחה אחרת. בשום דרך היא לא תגיד. היא הרי אחרת.

ככה זה, יקירים שלי. נשים, אומרת הבדיחה, מסוגלות לעשות עשרה דברים בעת ובעונה אחת. גברים, מסתבר, הרבה פחות. בין השאר, נשים מסוגלות לשלב בין ילדיהן לבין הזוגיות שלהן בפרק ב'.
גברים, מסתבר, הרבה פחות.

כולו טלפון. מספיק משפט אחד. כולו סמס אחד, בשבת. כולו מאמץ אחד קטן, לקחת בייבי סיטר אחרי שהם הלכו לישון. לא כל פעם, חס וחלילה. לפעמים. לא כל אלה, חס וחלילה. תבחרו אחד מהם.

ואז, הייתם חוסכים לי את אותן שלוש שיחות טלפון שהגיעו אלי אתמול, בעיקר מנשים שהיו בפורום הזה פעם, והן לא הנשים שלכם, ישירות. שלוש שיחות טלפון של כאב לב, של דמעות, של שאלה אם הוא אתה, אם היא אתו. של חוסר ביטחון. שלוש שיחות שטלפון אחד היה פותר אותן, ש סמס אחד היה חוסך אותן, שבייבי סיטר פעם בחודש היה מוחק אותן. שלוש שיחות של כאב, שגרמו לי לחשוב שאם נתקלתי בשלוש, בטח יש הרבה יותר. אחת מהן אמרה לי: אני הרי קראתי את נאום המקל. אני ידעתי מה תגידי. התקשרתי כדי שתגידי לי להירגע.

אמרתי.

ועכשיו, אומרת לכם: לא, חס וחלילה, מיץ גזר כל יום. פיכס. אבל קצת גזר, יקירים שלי, בריא לעיניים.

כל הזכויות שמורות ©

דרג את התוכן: