כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הוגי החינוך הגדולים - סקירת "הד החינוך"

    2 תגובות   יום שישי , 26/10/12, 10:45

     

    ''

     

    "המחנכים הגדולים" – האם הם עדיין רלוונטיים?

     

    סקירת גיליון אוקטובר 2012 של "הד החינוך"

     

    הגיליון הנוכחי נותן כבוד לאישים שהשפיעו על עולם החינוך מאז ימי אפלטון ועד ימינו. לטענת העורך, יורם הרפז, "למדינה המְתַפעלת את מוסדות החינוך יש אינטרס להשכיח את הגותם של המחנכים הגדולים כי יש בה פוטנציאל חתרני. ההגות החינוכית – של כל המחנכים הגדולים למרות ההבדלים ביניהם – דורשת מהחינוך לממש את האינטרסים הפנימיים שלו, ולחנך; המדינה מבקשת להשליט על החינוך את האינטרסים החיצוניים שלה – להכשיר עובדים לכלכלה ולחזק את הלכידות הלאומית". אולם לפני שנגיע לכך, נשים-לב לנושאים מעניינים נוספים שמצויים בגיליון.


    כרגיל אנחנו מוצאים את המדורים שמביאים מידע מן הארץ ומחו"ל על התרחשויות חינוכיות ייחודיות ובולטות. בתקופה האחרונה היינו עדים לפעילות רבה של ארגוני מורים בעולם, כשהחשובה ביניהם היתה השביתה בשיקגו – כנגד הפרטת החינוך ולמען שכר גבוה יותר למורים.  נושא שונה מאד הוא סיפורה של "הכיתה ההפוכה" – אני ממליץ לראות זאת כַסיפור החם הבא – בה התלמידים אינם לומדים. את הידע הם מקבלים באמצעות הרצאות מקוונות בבית, ואילו את שיעורי הבית, ופעילויות רבות נוספות, הם עושים יחד עם המורה/המנחה בכיתה.


    הגיליון מביא לנו באופן מפורט את סיפורה של מלאלה יוספזאי, נערה פקיסטנית בת 14, שיצאה כנגד אימי הטליבן, ונורתה בראשה ע"י הארגון ב-9 באוקטובר השנה. במשך 3 שנים כתבה בלוג שתיאר את המתרחש באזור בו היא גרה, ואף שכתבה זאת תחילה בעילום שם, נחשפה. עתה היא מאושפזת נטולת הכרה בבית-חולים בבריטניה. סיפור של גבורה גדולה שעשה הד עולמי.


    במדור "חדר מצב" מובא מסמך של  ועדת החינוך של מאהל רוטשילד שהוגש לוועדת שטאובר לבחינת בחינות הבגרות, ובמקביל מתפרסם מאמרו של פרופ' שלמה קניאל מאונ' בר-אילן בנושא הבגרויות גם הוא. השיטה הבגרותית היא נושא שמרבים לעסוק בו בשנתיים האחרונות, והטענות הנשמעות במסגרת זאת כנגדה דומות זו לזו. הדיון בכשלים של הבגרות נראה כאילו מיצה את עצמו, ולעומת זאת, הדיון בחלופות הוא עדיין בראשית דרכו. קניאל מבצע מיפוי מושגי, כשבמרכזו המונח "הערכה מלמדת":


    מטרתה היא לבדוק את מטרות הלמידה ואת דרכי ההוראה. לכן העיקרון המנחה את ההערכה המלמדת הוא ללמד ולשנות את נתוני הפתיחה של הלומדים, אשר נוצרו עקב הבדלים אישיים בהיסטוריית הלמידה. מחנך שמקבל שלושים תלמידים דומה למפקד מחלקה שיוצא עם חייליו למסע רגלי. עליו להגיע ליעד עם כולם; אם מקצתם מתקשים הוא מסייע להם בעזרת החזקים. המורה והתלמידים זקוקים איפוא להערכה מלמדת כדי להשתפר כל הזמן.


    בהמשך לדברים הללו סבור הכותב, שיש להפריד את תהליכי ההערכה הממיינת מן הלמידה הבית-ספרית. עבור הלמידה התיכונית צריך להגדיר מטרות ברורות, שיכולות להשתנות על-פי אוכלוסיית היעד, ואילו המוסדות להשכלה גבוהה צריכים לבצע במנותק את המיון הנכון להם. הדברים הללו חשובים, אבל גם מהם לא מספיק ברור האם צריכות להתקיים "בחינות בגרות" ולמה, וגם מהם לא מספיק ברור איזה בית-ספר בכלל יהיה לנו בשנים הבאות.

     

    מכאן אנחנו מגיעים אל חלקו המרכזי של הגיליון – המחנכים הגדולים. הפרק פותח בראיון נרחב של העורך עם פרופ' אדיר כהן. הנה אוטופיה שעולה מדבריו:


    אני רואה בדמיוני קבוצה רב-גילית, הזמן גמיש, אין בחינות וכל ילד מטופל. בית-הספר מתחלק לכמה מחלקות – מחלקה פילוסופית, מחלקה אמנותית, מחלקה טיפולית, וכל המחלקות משולבות זו בזו ותלמידיהן ומוריהן משתפים פעולה. המדינה השתלטה על החברה והחינוך, ואנחנו מתקשים לדמיין מציאות אחרת.


    פרופ' כהן אינו מקבל את מערכת החינוך של זמננו, ומבחני פיז"ה הם עבורו "מגדל עקום" שהורס את החינוך. הרעיונות הרדיקאליים מבחינתו ממוקדים בהתפתחותו של היחיד, אך הוא השלים עם חוסר היכולת לחולל שינוי כולל, ולכן החל "להלך בקטנות" – תיקונים ספציפיים.


    הנה הגענו אל שורש השורשים של ההגות החינוכית – אפלטון (427-347). פרופ' (אמריטוס) שמואל שקולניקוב שואל – בצדק – מה לנו היום ולאפלטון. תשובתו היא בעיקרה במישור הפילוסופי-ערכי. התבונה היא היעד החינוכי, ואין לה מטרה מלבד עצמה. אי-לכך, החברה צריכה לשרת את החינוך לקראת התבונה, ולא החינוך את החברה כפי שזה כיום.  בתוך כך פדגוגיה ודידקטיקה אינן יכולות להיות ניטרליות מבחינה ערכית, ניטרליות שתביא בסופה להשתלטות הכוח על התבונה.


    יישום של הפילוסופיה הדיאלוגית – אותה לוקח פרופ' נמרוד אלוני מסוקרטס ואפלטון – ניתן למצוא בבית-ספר ההומניסטי "אורנים" ביוקנעם, שנשען על רגליים נוספות: אלו של פריירה וקארל רוג'רס. שלושתם מעניקים את ההיבטים של חינוך אינטלקטואלי, חברתי ורגשי. בתשובה לשאלה אומרת מנהלת בית-הספר, יפה אוקנין, שההתחברות לפילוסופים החינוכיים מסייעת מאד – במיקוד העבודה וביכולת לבדיקה עצמית לאור הרעיונות הגדולים. גם ההורים שם הם חלק מן הדיאלוג, וישנה תחושה של התרוממות רוח אצל כל השותפים.


    על הוגה נוסף בשורה המכובדת כותב ד"ר גיל גרטל – יואהן עמוס קומניוס (1670-1592), מאלה שעליהם נאמר: "אבי החינוך המודרני". קומניוס קידש את "הידע" ורצה שכולם ילמדו וילמדו הכל, החלק הראשון של אוניברסאליות החינוך התממש בעיקרו, לעומת זאת, החלק השני הדורש "לדעת הכל" הוא מופרך למציאות של ימינו. קומניוס היה מפיק, לדעת גרטל, הרבה נחת מספרי הלימוד ה"חזותיים" ומתכנית הלימודים המאורגנת. לעומת זאת היה נוחל אכזבה מן העובדה, שגם עתה "בתי הספר לא לימדו את תלמידיהם לפתח את שכלם, ולכן התוצאה היא שרוב האנשים אינם צוברים ידע אלא ציטוטים". מבחינתו הטבע צריך לעמוד במרכז הלמידה, שכן, כך ברא האל את עולמנו.


    מי שנראה כמבשר של החינוך הפוסט-מודרני הוא מישל דה מונטיין (1592-1533) עליו כותב פרופ' שקולניקוב. דה מונטיין המליץ למורים לוותר על סמכותם, לחנך לספקנות ולשיפוט עצמאי, להגיע לכל תלמיד וללמד אותו על בסיס התנסותו האישית ולא על בסיס הנחות מופשטות. הוא ראה חשיבות מכרעת בחינוך לפתיחות ולהקשבה, אבל לעולם יקבל אדם רק את מה שמשכנע אותו, ולא בשל האוטוריטה של בעל הדעה או המקובלות של דעה. רק התבונה תדריך אותו, ועם זאת, עליו להיות מוכן לתקן את עצמו כיון ש"רק הכסילים דבקים תמיד בדעותיהם ללא שינוי". האדם, גם כשהוא בשירותם של אחרים, אינו מוכר להם את חירותו לחזור בו מדעות שגויות.


    והנה הגענו אל רוסו (ז'אן-ז'אק, 1778-1712). ד"ר יהושע מטיאש מציג לנו את הגותו, שלפיה צריך להיענות לשלבי ההתפתחות הטבעית של הילד. לשם כך צריך לבודד את הילד מהחברה ולהחזירו אליה מצויד ביכולת לשפוט באופן עצמאי ולהקשיב לקולו הפנימי. סוד קסמה של הילדות הוא בהיותה ביטוי מזוקק לטוב האנושי הטבעי, לתום הלב, ליצירתיות ולחדוות החיים בטרם התקלקלו בתוך הרעשים החברתיים. "כל יצריה של הילדות חביבים הם", מצטט מטיאש את רוסו, ומכך נגזר האמון והיחס החיובי שרוחש המחנך לילד, והחופש שהוא מעניק לו בתהליך חינוכו. אין להחיש את התפתחות הילד מעבר לקצב הטבעי שלה ואין לקצרה. עדיף להפסיד זמן ובלבד שלא לפגוע בילדות. מן הדברים במאמר ניתן לראות חפיפה, שהחלה ניכרת, בהשוואה שבין משנותיהם של ההוגים השונים; וגם ניתן לחוש בשינוי הגדול שמביא הפוסט-מודרניזם, אשר מקצר את הילדות עד כדי אובדנה, לפי ניל פוסטמן הוגה בן זמננו.


    ג'ון דיואי, הוגה בן המאה הקודמת (1952-1859), נחשב ברבים כאבי החינוך המודרני בכל מובנה של המילה. במאמרה של ד"ר אורית שוורץ-פרנקו היא רואה אותו כמי ששם את הילד במרכז, אבל גם טוענת שמהפכת דיואי נתקעה באמצע הדרך ויש לחלצה ולמצותה.


    התלמידים של ימינו אינם מכירים את השם ג'ון דיואי, אך כל אחד ואחת מהם חייבים לו תודה. על מה? על שיעורי אמנות ושיעורי מחשבים; על הוראה מגוונת שכוללת עבודות חקר, שיחות, צפייה בסרטים; על טיול שנתי; על נוכחותם של יועצים ואבחונים לליקויי למידה; על כל הבחירות וההתאמות; על היחס האישי. כל האפשרויות הללו, הנראות לתלמידים ולמורים מובנות מאליהן, הן תוצאה של מהפכה חינוכית שהגה והנהיג ג'ון דיואי.


    לפי דיואי, במקום חינוך הפונה רק לשכלם של ילדים, יש צורך בחינוך כולל הפונה לכל הווייתם – גוף, רגש, דמיון, שכל. במקום הדואליזם בין חינוך עיוני לחינוך מקצועי ממליץ דיואי על חינוך דמוקרטי, שיאפשר לתלמידים להתנסות בפעילויות שידיעה ועשייה, הפשטה והתנסות, רוח וגוף כרוכות בהן יחדיו. בעיות המוטיבציה וההתנהגות של התלמידים, המוגדרות "בעיות משמעת", נובעות לדעת דיואי מן האנרגיה הגופנית המתוסכלת של התלמידים הצעירים. דיואי, לדעת איל רם מן המכון הדמוקרטי שבסמינר הקיבוצים, הוא אבי החינוך הפרוגרסיבי והדמוקרטי, כיון שהילד – האדם – יכול לממש את עצמו במיטבו רק בַחברה הדמוקרטית.


    ד"ר אמנון כרמון ממשיך את הדיון במשנת דיואי, אלא שהפעם הוא בוחן את תסכוליו של ההוגה. בשנת 1938 עשה דיואי את חשבון הנפש של החינוך הפרוגרסיבי, וגזר דינו היה פסקני: "זה לא זה". החינוך הפרוגרסיבי נכשל בהצבת אלטרנטיבה חינוכית ראויה לחינוך המסורתי. לגבי החינוך האלטרנטיבי ב-2012, לדעת כרמון, הוא היה רואה את מצבו באופן עגום עוד יותר: החינוך "החדש" כבש אמנם כמה מובלעות, אך הוא פחות אנרגטי ואופטימי משהיה בימיו. בימיו של דיואי לא היו תנאים למימוש הפילוסופיה הגדולה שלו; כיום התנאים ישנם, אך אין פילוסופיה גדולה. פילוסופיה של חינוך ללא מחקר בשדה היא ריקה, קובע כרמון, ומחקר חינוכי ללא פילוסופיה חינוכית הוא עיוור. השיח החינוכי סובל משני הכשלים גם יחד.

     

    כאשר מדברת ענבר אופק – שהקימה בארץ בית-ספר להדרכה בשיטת מונטסורי – עיניה נוצצות. ההוגָה שמעבר לשם, מריה טֶסלָה ארטמסיה מונטסורי (1952-1870), טענה ש-


    הסוד של הוראה טובה הוא להתייחס לאינטליגנציה של הילדים כאל שדה פורה שיש 

    לזרוע בו זרעים כדי שיצמחו תחת החום הלוהט של הדמיון. המטרה שלנו היא לא רק 

    לגרום לילדים לזכור או להכריח אותם לשנן, אלא לגעת בדמיון שלהם ולהלהיב אותם 

    עד עמקי נשמתם. איננו רוצים תלמידים צייתנים, אלא תלמידים נלהבים. אנו מחפשים לזרוע חיים בילדים יותר מאשר תיאוריות, ולעזור להם בצמיחתם השכלית, הרגשית והגופנית.


    לדעת אופק, לילדים כיף ללמוד בבתי-ספר מונטסוריים. בגיל המבוגר הם מנהלים את הכיתה, ולא צריך שם מישהו שישגיח עליהם. הם יודעים בדיוק מה הם צריכים, מה הם רוצים ומה המחוייבות והאחריות שלהם. בגדול אומרת לנו השיטה: לכו בעקבות הילד; אל תהרגו את סקרנותו הטבעית ואת התלהבותו ללמוד, להכיר ולחוות את העולם. גנים ובתי-ספר מונטסוריים רבים מפוזרים ברחבי העולם.


    בגיליון נותרו לנו עוד: יאנוש קורצ'אק עם הנתינה עד כלות – במאמרו המעניין של ד"ר מרק סילברמן; פרופ' דן אבנון עם "המחנך האמיתי" מרטין בובר; ד"ר רביב רייכרט ויעל ארבל שכותבים על  ניל וסמרהיל הבלתי-נשכחים; ד"ר גל הרמט (חוקרת) על סימון דה בבואר ותרומתה לשוויון המינים; וד"ר חגית גור על הגותו של החינוכאי המהפכן  פאולו פריירה. עד כאן הוגי החינוך – עולם ומלואו. ומכאן הערה מתבקשת לסיום:


    ככל שלא יהיה הגיליון מרתק – והוא מרתק! – מנקרת לאורך קריאתו השאלה, האם הוא רלוונטי למחנכים של תקופתנו? ההוגים פנו רובם-ככולם אל "מחנכים" מן השורש חנ"ך, אבל אצלנו יש מעט מחנכים והרבה מורים. רובם אינם מכירים את האוסף המרשים של האישים שבחוברת, ויתכן שאת רוב המורים ההוגים הללו כלל אינם מעניינים. האם לא היתה בגיליון זה ירייה גבוהה מדי מעל ראשיהם של אנשי החינוך הישראליים?


    לזכותו של העורך ניתן לומר, שהדיון בהוגים החינוכיים הגדולים מקביל במידה רבה לחומר שמביאים המורים בפני תלמידיהם, בציפייה ודאי להרחיב את ידיעותיהם (אף אם בתנאים קשים עד מאד). באותו אופן ממש, אין לעורך "הד החינוך" מנוס מלהביא את הדברים החשובים הללו לידיעת המורים, בציפייה שמשהו ייספג (אף אם בתנאים קשים עד מאד). "תפקידם של הפילוסופים", אמר מארכס בתיזה ה-11 על פוירבאך, "אינה רק לפרש את העולם, אלא גם לשנותו". הידיעה שהחינוך הוא תחום בעל יסודות עמוקים בנבכי ההיסטוריה והפילוסופיה אולי תחלחל מעט, אולי תשפיע מעט, ולו יהי בכך שכרו של הגיליון החשוב הזה.


    תם ולא נשלם. כתב-העת מביא, כדרכו תמיד, דיונים נוספים בנושאים שהם מעבר למוקד הגיליון. במקרה הנוכחי, עוצמתם של הדברים שפגשנו אינה מזמנת ומזמינה המשך הסקירה, אלא עצירתה בנקודה זו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/10/12 16:59:
      גדולי ההוגים בתורת החינוך שחלקם הובא בסקירה , הביאו דבריהם במציאות שונה, מזו שבימינו. המעוניין ללמוד את תורת החינוך ימצא עניין רב בדברי ראשונים. היום קיימת מציאות שונה, התלמידים מכירים אותה היטב. החינוך צריך להתאים עצמו למה שמתרחש היום.
        27/10/12 10:34:
      סקירה מרשימה על היבטי החינוך מזוויות שונות, שיחד יוצרות אדם טוב יותר.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין