כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    פירקתי והרכבתי – פזל של החיים- או ........

    41 תגובות   יום שישי , 26/10/12, 14:38

    פירקתי והרכבתי – פזל של החיים-  או ........

    השלם וחלקיו – כולם ביחד וכל אחד לחוד.

     

     

     

    ''

    טבע דומם? - עיצוב פנים - נורית צדרבוים (1980 , 2012 )

     

     

    http://cafe.themarker.com/video/3130712/

     

     

     

    הציור הזה  (כאן למעלה) חיכה לי בסבלנות כבר הרבה זמן. מה הרבה זמן? הרבה שנים אפילו. לאחרונה הוא עצר נשימתו, לפני החשיפה המיועדת, ופנה את מקומו לכמה פוסטים מסדרת ה 'פייסטוק'. אבל, לא הכול פנים, ולא הכול שיחות על הפנים, ולמי שלא יודע, רוצה אני לומר שלא רק בדיוקן עצמי אני עוסקת, או עסקתי, על אף שכרגע זה העיסוק המרכזי שלי, ולו מפני שבחרתי לראות באמנות כלי לחקירה, ולא סתם חקירה אלא חקירת הנפש.


    אבל כבודם של הפנים במקומם מונח, וכאמנית אני עושה ועשיתי עוד דברים.


    היום אני רוצה לגעת שוב בנושא שמעסיק אותי שנים רבות ומופיע אצלי בווריאציות שונות לכל אורך הדרך כיוצרת. לפעמים הוא מופיע נחרץ גלוי וחד משמעי ולפעמים הוא חתרני, מסתתר, מתחפש ומופיע בדרך אחרת. אבל בעיקרו של דבר כיוצרת (או כחוקרת – שהרי בעיני אמנות היא חקירה), מסתבר שאני מנהלת שיח ארוך ומתמשך עם יצירותיי, בדרכים רבות ושונות וחלק משיח זה מתבטא בתהליכים של פירוק והרכבה.


    פירוק והרכבה – פעילות שאותה אפילו ילדים קטנים עושים (מה זה אפילו? ילדים הם הדוגמא לכל דבר נכון, טבעי ואותנטי). הם מרכיבים פזל שאותו קיבלו מפורק, מרכיבים, מחרבים, ושוב מרכיבים ואין גבול לגודל שמחתם למראה הפלא שהולך ונרקם לנגד עיניהם – הנה, אפשר תמיד לבנות מחדש.


    פירוק והרכבה - אם ניקח את זה לכיוון הנפש - יאמרו לנו חוקרי נפש גדולים, שזהו עניין של למוסס דברים, לשבור אותם, ולראות בהם חומר בסיסי שממנו אפשר לבנות שוב, ומחדש, ועוד פעם. אותם חומרי נפש שאולי היו לרועץ יכולים להפוך להיות חומר בלבד, רק חומר, חומר ליצירה שממנו אפשר להרכיב תוצר חדש ואחר. יש בזה סוג של החלמה, של יצירה, של התחדשות. ותקצר כאן היריעה מלהיכנס לנושא זה לעומקו. רק רמזתי (אחזור לזה בסוף). כי הכוונה שלי כאן היא לעסוק באמנות, ביצירה, וביצירה אחת שמחכה לי בפינה מזה זמן.


    ובכן, בשנה האחרונה, מאז שעברתי לסטודיו החדש שלי, אני חוזרת מדי פעם לעבודות ישנות. מעיינת בהם, מציצה ואף גוזרת את גורלן. בהקשר זה כתבתי את רשימתי 'איך תמונה יכולה להתעורר'. לגזור את גורלן, אצלי יכול להיות בתרתי משמע. משום שלעתים אני גוזרת אותן בפועל ואחר כך קולעת עבודות אחת בתוך השנייה, כמו למשל עבודתי זו,


     

    http://cafe.themarker.com/image/2446222/

    הפסלים של תרח והפסלים שלי בסעודה האחרונה - נורית צדרבום 2011



    את קורותיה של עבודה זו אפשר לקרוא ברשימה 'איך הפכו הפסלים של תרח והפסלים שלי ל' כל שנותר', שם ברשימה, אני מספרת כיצד ולמה אני גוזרת עבודות ואחר במעשה שתי וערב קולעת אותן זו בתוך זו.

     


     

    ''

    דיוקן ( מתוך קליעה וכליאות) - נורית צדרבוים 1990

     

     


    לעיתים כפי שכבר סיפרתי אני לא רק גוזרת את גורלן, ולא רק גוזרת אותן לרצועות, אלא גם ממשיכה וגורסת אותן, כפי שניתן לקרוא ברשימה  'תחילת נעילה בזמן של מחאה'. זה לא המקום ולא הזמן לספר כאן על פעולות יותר קיצוניות שבהם נקטתי בתהליכי המיון, ואני אפילו לא מוסרת כאן קישור כיצד להגיע לסיפורים אלה, על מנת לא להשיח את הדעת יתר על המידה מהנושא שבו אני רוצה להתמקד כאן, ואשר אליו אני חותרת.


    ובכן, במפגש המחודש שלי עם עבודותיי הישנות, מפגש שבעקבותיו כתבי את שירי 'עבודות ישנות הן לא עבודות יְשֵנֹות' (שאותו אצטט בהמשך בסוף הרשימה, סתם לשם קישוט והרחבה), מצאתי וגיליתי עבודה שאותה עשיתי עוד כשהייתי סטודנטית לאמנות. שרדה. כמו שרבות אחרות שרדו מתקופה זו. לא זכור לי מה היה התרגיל, ייתכן שהיה זה תרגיל גדול ומסכם שעסק בטבע דומם.


    ואני, כבר אז, הייתי עסוקה במחשבות שבהם אני מפרקת ובונה. מפרקת מחשבות ובונה אותן מחדש, מפרקת מציאויות ובונה אותן מחדש. בקיצור כל דבר נתון, מבחינתי הוא חומר גלם שאפשר לפרק אותו לגורמיו ולבנות מחומרים אלה משהו חדש. במילים אחרות, דרך משלי להרחיב ולהגמיש מציאות נתונה.


    כך, התבוננתי על סביבתי הקרובה (באותה תקופה, ואולי תמיד, סביבתי הקרובה היא המאגר שלי ומקור ההשראה שלי ליצירתי – כזכור, תערוכת היחיד הראשונה שלי הייתה 'סביבתי ואני' ). החלטתי שאני לוקחת מרכיבים ואלמנטים מתוך המבנה הפנימי של ביתי, בית המגורים שלי, ומהם בונה פורמט שלם של יצירה. כלומר מתבוננת בעיצוב הפנים של הבית, מפרקת אותו בעיני רוחי, לוקחת אלמנטים שונים, ומרכיבה מהם עיצוב אחר.


    בעוד אני מפרקת את מבנה הבית ופרטיו בעיני רוחי ודמיוני, אני גם יוצרת את פעולה הפירוק הזאת בפועל. הכנתי סדרה של 8 פורמטים, מצעים לציור, בגדלים שונים, עיבדתי אותם בחומרים שונים כדי שיוכלו לספוג היטב את הצבעים ובניתי ריבוע שלם אחד גדול שמורכב מהרבה מרובעים קטנים. מבחינתי באותו זמן, כל מרובע הוא ציור בפני עצמו, כל אחד יכול לעמוד בפני עצמו, אבל יחד הם יוצרים שלם אחד, שלם שבו כל חלק אמור להתחבר היטב לחלקים האחרים.


    זה היה כשהייתי סטודנטית, לפני שנים רבות, וזה היה הדחף שלי אז. לפרק, לבנות יצירה אחת שלמה שבנויה מחלקים. איך שהוא הבנתי אז, וגם הרגשתי, ששלם מורכב מחלקיו, שאפשר לו לַשָּׁלֶם להיות מחולק, מפוצל, ועדיין להיות שלם, ואפשר גם לראות שכל חלק יכול להיות שלם בפני עצמו. יותר מאוחר, הבנתי גם, ששלם יכול להיות גדול יותר מסך חלקיו. אבל רק יותר מאוחר.


    ובכן, עמדו לרשותי המצעים השונים, החלקים השונים שעליהם עמדתי לצייר וביצעתי תרגיל כחלק מתרגיל של סטודנט לאמנות. חגגתי שם עם הצבע, הצורות והמרקמים. הבאתי לכתה. בשיעור, בעת שהתנהל הטקס הקבוע שקוראים לו 'ביקורת עבודות' – שמעתי כל מה שהיה למורה שלי לומר על עבודה זו. לא אזכיר כאן את שמו, על אף שבמקומות אחרים אני כן מזכירה אותו (אך כאן זה לא לעניין) רק אומר, שלעבור ביקורת עבודות אצלו, זה בערך כמו לעבור סוג של 'ויה דולורוזה'. צריכים היינו כוח רב, נחישות, ועור של פיל כדי לעמוד בשבט הביקורת הנוקב שלו, והוא כמו אב טוב מהתורה לא חסך שבטו מאתנו אף פעם. פה ושם ליקטנו כמה מילים טובות שלפעמים נשרו מלשונו החריפה, ובעיקר למדנו מה לא עשינו טוב. שם המצאתי בפעם הראשונה את הביטוי ש 'מה שלא מחסל אותך מחשל אותך'. וזה אכן חישל.


    ובאשר לעבודה שעליה אני מדברת. דווקא קצרה שבחים. היו גם כמה הערות ביקורת ( איך לא? הרי באנו ללמוד) שהייתה בעיני נכונה וטובה. שהרי באתי לעמוד בפרץ ולהתחשל, לא? אבל בכל זאת קצרה העבודה שבחים. קצרה שבחים על החשיבה, על העזה, על הפרשנות, על הצבעוניות. אבל, כמו שאמרתי היו גם הערות. שהרי זה רק תרגיל, וכשאתה בתהליך למידה אז אתה בתהליך למידה - ויש מה ללמוד.

    ''

    טבע דומם? - עיצוב פנים - נורית צדרבוים 1980



    נגמר השיעור ואנחנו כבר בתרגיל אחר. החלקים האלה הופרדו מהשלם שלהם, שהרי רק על הקיר הם יכולים לחיות יחד כשלם, ושכנו אחר כבוד באחת המגירות בארון המגירות הטלסקופי שלי יחד עם כל אוסף התרגילים שעשיתי אז בימים ההם, כשרק פגשתי את האמנות, כשכל יום של יצירה היה בעיני חידוש, פליאה, התגלות.


    שכנו במגירה ומי בכלל זכר אותם?


    ואני הרי אמרתי שעבודות ישנות הן לא בהכרח עבודות יְשֵׁנוֹת. אין ציור שאין לו שעה.

    בשנה האחרונה, אני עושה סדרים בסטודיו שלי, עוברת על חומרים וכמו שאמרתי גוזרת את גורלם, חורצת את דינם, ובדרך זו או אחרת שבתי לפלרטט אתן. והנה נתגלגלו לידיי החלקים ההם. שנים עברו, עשרות, ויופיים בעיני לא גז. להיפך. פתאום הבנתי שיש לי כאן משהו מעניין וטוב ביד.


    ובעוד עבודות אחרות דינם היה להישרף, אחרות להיגזר, ויש גם כאלו שפשוט להישמר, עבודה זו נגזר עליה להשתפר, להשתקם ולקום מחדש לחיים חדשים. אחזתי בחלקים ההם ואמרתי, יסוד טוב יש להן. יש בהן משהו שמזמין אותי לשוב אליהן לאחר שנים ולהשלים בם את החסר. שהרי מה שאני יודעת היום, הוא יותר ממה שידעתי אז בשנים בהם הייתי רק סטודנטית מתחילה. ובכן, מה שלא היה בהם אז ולא ידעתי, ולא יכולתי לראות, היום אני רואה.


    כך נבחרה עבודה זו, לעבור תחת ידיי, המיומנות היום והמאומנות, תחייה מחדש, ריענון, שיפור. משהו היה בה בראשוניות שלה שאמר לי, שזו רק ראשוניות ומשם אפשר להמשיך. היה בה משהו שהזמין אותי, קרץ לי וקרא לי להמשיך ולעבוד עליה, להחזיר לה את חייה האבודים, או חייה שנעצרו בעודם באיבם, להשיב את עטרתה ליושנה ועוד יותר, לחבר לה את חלקיה השונים ולהפוך אותה לשלם ממשי שאכן יהיה גדול יותר מסך חלקיו.


    עיצבתי אותה מחדש על הקיר, העמדתי את החלקים בסדר הנכון, גיליתי שחלק אחד קטן נעלם עם השנים, ומיד השלמתי את החלק החסר. ובחדוות מכחול וצבע, החזרתי אליה את הטבע. הטבע שלה, הטבע שהיה בה, הטבע שהיה טמון בה כגרעין, זה שכנראה צריך היה להתגלות.

     

     

    ואני עובדת עליה, וכל חלק כאמור יכול גם לעמוד בפני עצמו כציור. במילים אחרות למבנה הכללי הגדול של הציור יש גם מבנה פנימי. כל ציור והמבנה הפנימי שלו. להלן מספר דוגמאות של החלקים כאשר הם מופרדים.

     

     

     

    ''

     

     


    ''

     


    ''

     

     

    ''

     

     

    ''

     

     

     

    ''


    וכל אלה יחד מייצרים את השלם, החדש, הרענן, המשוקם והמשופץ. צריך רק לציין שהעבודה הגדולה כאשר היא שלמה הגודל שלה הוא 130X 120 . אקריליק על קרטון ביצוע מעובד.

     

    ''


    עכשיו, שלושים שנה אחרי, כשהעולם התרחב גם לממדים וירטואליים, וכשהעיניים שלנו יכולות ויודעות לראות עוד אפשרויות בעזרת מצלמה ומחשב, אפשר לזהות ולגלות עוד חלקים בעבודה, חלקים שגם בהם כל חלק שהוגדר בתוך מסגרת ונוצר כפורמט גם הוא יצירה בפני עצמה.

     

    לתמונה הזאת כפי שהיא מוצגת, יש וממשיך להיות פוטנציאל גדול. החלקים שלה יכולים להיות חלקים נעים ומשתנים, ובניגוד לפאזל שאותו הזכרתי בתחילה, לעבודה זו אין הגדרה אחת וחד משמעית בשביל להיות שלמה. היא יכולה להיות שלמה בדרכים רבות ואחרות. הפוטנציאל שגלום בה מאפשר שינוי, הזזה, חלוקה חדשה, ויצירת אפשרויות חדשות מתוך הנתונים הקיימים, מתוך מה שיש.

    למשל, והנה כמה דוגמאות ( ואלה הן באמת רק חלק מהדוגמאות ומהאפשרויות).


     

    ''

     

     

    ''

     


    ''


    וכל זאת ללמדנו שבתוך הדבר הגלוי והשלם שאותו אנו רואים מצויים עוד הרבה מאד חלקים סמויים, וכל חלק כזה הוא שלם בפני עצמו, והחיבור שביניהם יוצר את השלמות המלאה שבה משמשים יחד חלקים רבים קטנים, אחרים ואפילו סמויים. ולא כל מה שאנחנו רואים זה כל מה שיש , יש עוד הרבה יותר.


    וכמו שאמרתי בתחילת דבריי כאן, וכמו שאני אומרת במקומות רבים ואחרים, צייר למעשה מתרגם בעבודתו את תהליכי הנפש שלו, ובכלל. צייר הופך את מה שמצוי בתוככי נפשו פנימה, לחומר פיזי וויזואלי ובכך הוא מתאר לא רק את נפשו שלו, אלא את נפש האדם בכלל. וכמו שאמרתי במקומות רבים ואחרים, מבחינתי הקשר בין אמנות – חקירה – נפש הוא בלתי נפרד. אני רואה קשר בין פעולות באמנות ובין תהליכים נפשיים. הפעילות האמנותית היא סמל ומטאפורה לתהליכי הנפש אם במודע ואם שלא במודע ובעיקר שלא במודע.


    אבל, לימים, גדלתי, החכמתי והרבה מן הלא מודע הבשיל אצלי והפך גם לנכס מודע.


    יונג, ועוד פסיכולוגים מתארים את הנפש שהתפתחה אצל האדם במהלך שנות חייו כמי שמורכבת מחלקים רבים של ה'אני'. לגישתם העצמי הבסיסי, האותנטי, האמתי, הפנימי, והגרעיני, זה שאתו הפצענו אל העולם, התפתח במהלך השני לחלקים שונים של ה'אני'. העצמי התפצל לחלקים ואלה עוצבו, והתגלמו באישיותנו מתוך ובדרך נסיבות חיינו השונות. כך הפכה הנפש שלנו להיות שלם שמורכב מחלקים רבים שגם הם עצמנו אנו. יונג טוען שבשלב שבו אנו מגיעים למחצית חיינו, אנו אמורים לשוב אל עצמינו הפנימי, לצאת למסע של גילוי עצמי, של חיפוש והעצמה. המטרה היא להכיר את חלקי האני, לקבל אותם, לאהוב אותם ולשאוף לחבר אותם גם אם הם לעתים קוטביים ומנוגדים. לשאוף לחבר את החלקים השונים שלנו לאני אחד שלם מגובש ומאוחד. יונג משתמש במושג 'גיבוש הייחודיות'. הייחודיות של כל אדם היא להכיר את חלקיו השונים, לאפשר להם לחיות יחד בשלום ובקבלה, ובכך ליצור לעצמו 'עצמי' שלם, מועצם ומגובש.


    סארטר אומר שעלינו לחיות את חיינו 'כיצירת אמנות'. הוא כמובן מתכתב עם הוגים ופילוסופים נוספים ומסביר שבעצם אדם בא לעולם וכל מה שיש לו וכל מה שהוא – הם עובדות גורליות שלא הוא בחר בם. אדם לא בחר את חומרי חייו. לא את הוריו, לא את הגנטיקה שלו, לא את הסביבה שבה הוא חי, לא את התקופה, לא את האקלים, לא את המקום, ועוד ועוד. חז"ל אומרים ש'אדם בא לעולם בעל כורחו, חי את חייו בעל כורחו, ועוזב את העולם בעל כורחו'.

     

    בקיצור, שואל סארטר, אז איפה פה החופש? איך יכול אדם להיות חופשי אם בעצם הכול נגזר עליו, מבלי שבכלל נשאל? שואל סארטר וגם עונה. סארטר טוען שאלה הם החומרים של המציאות שניתנו לאדם, אלה ואין לו אחרים. אבל, החופש שלו הוא להחליט מה לעשות מהם. וכאן, במקום הזה שבו הוא המחליט הוא יכול להתייחס לחומרי חייו העובדתיים והגורליים, כאל חומרי יצירה ומהם ליצור את חייו -  כמו אמן, כמו עבודת האמן. [


    אמן משתמש בחומרים הפוטנציאליים של המציאות. אמן לוקח צבע, מסתכל על מה שסביבו, לוקח בד או נייר, לוקח מכחול, לוקח את נפשו שלו ואת עצמו ויוצר יצירה. החומרים נתונים, אבל הם כחומר היוצר בידיו ומהם הוא יוצר את יצירתו שלו. גם כאשר אנחנו מדברים על מציאות נתונה, היא מורכבת מחלקי חלקיקים של חומרים. אומן, יכול לפרק את המציאות למרכיביה, לגלות אותם, לזהות אותם (כי בזה כוחו, וזו הרגישות המיוחדת שלו) ואחר כך להשתמש בחלקים האלה כחומר ומהם ליצור יצירה חדשה ואחרת.


    מה שאומר שהחומר הוא אינסופי, הוא יכול להתפרק ולהתגבש מחדש ובכך אנו מרחיבים את המציאות.

     

    הערה לסכום:

    והיו מי שהאשימו אותי, כאשר שרפתי חלק מעבודותיי בדברים מדברים שונים, אפשר לקרוא זאת ברשימותיי שמתייחסות לפרויקט השריפה שהיה בהקשר לפסטיבל 'מה שלומי על הגבול'. והנה, דוגמא אחת מיני רבות שכל הפעולות שאני עושה הן מבוקרות. אני זו שמחליטה מי יעבור בסך וימשיך הלאה, מי יעבור טרנספורמציה, מי ייגזר וישתלב ומי יעמוד במוקד ומשם ימשיך להיות אחר. זה מסע, זה חיים שבהם יש מצבים שונים מתמשכים ומשתנים שוב דבר לא מתקבע לנצח או כמו שאמר הירונימוס 'אתה אף פעם לא דורך באותו נהר – המים זורמים'.

    רשימה שלי נוספת שעוסקת בנושא זה 'גלגול הנשמות של ציור'.

    ואלה הן הרשימות שמנהלות שיח בענייני שריפת הציורים שלי הפרויקט שנקרא 'האש מפצחת תמונות בדממה'


    ולתוספת,  שירי 'תמונות ישנות הן לא תמונות ישנות'


    עֲבוֹדוֹת יְשָׁנוֹת / נוּרִית צדרבוים


    עֲבוֹדוֹת יְשָנוֹת

    הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵנֹות

    הֵן עִבּוּדֵי שְׁנוֹת חַיִּים – עֲבוֹדוֹת עוֹבְדוֹת.

    שׁוֹנוֹת דּוֹמוֹת דּוֹמְעוֹת וְעוֹרְגוֹת

    אֶל צוּרוֹת מַבָּע וְדִּמּוּיִים דּוֹמְמִים.

    גַּם אִם תִּתֵּן לָהֶם שֵׁם

    מוֹדֶל עֵירֹם, טֶבַע דּוֹמֵם

    דָּבָר שָׁם לֹא שׁוֹמֵם.

    חַיּוֹת הֵן בִּי וְאִתִּי בַּזְּמַן

    טִבְעָן מֻטְבָּע בַּן לָעוֹלָם.

    תּוֹקְפָּן לֹא פַּג כֹּחָן מוּתָג.

    מְעֻבָּרוֹת הֵן בַּעֲבָרָן, יוֹלְדוֹת אֶת עֲתִידָן

    עוֹשׂוֹת בַּזְּמַן כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּן

    וַאֲנִי כָּאן כְּדֵי לְקַיְּימָן.

     


    © כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

    לצפייה באלבום השלם על מנת לראות אל כל העבודות בווריאציות השונות - אפשר להכנס לכאן

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/11/12 10:47:

      צטט: שולה63 2012-11-01 05:39:32

      עבודת הקולאז צבעונית יפהפיה וההסברים המפורטים מבהירים ומבארים את התהליך. ועוד שיר כתוספת.. שאפו

      תודה שולה.

        1/11/12 05:39:
      עבודת הקולאז צבעונית יפהפיה וההסברים המפורטים מבהירים ומבארים את התהליך. ועוד שיר כתוספת.. שאפו
        30/10/12 22:24:

      דברים נחמדים קורים בעולם הווירטואלי. המרחב הוא איסופי, ואפשר לעבור מכאן לשם ולדלג ולשתף. הכל. יופי. אבל כמו שהכל פתוח יש גם מקומות סגורים. ומעשה שהיה כך היה. חברתי היקרה ששמה נורית וודיסלבסקי ( והסכימה וביקשה שלא אסתיר את שמה), הגיעה לרשימה זו דרך הקישור שעשיתי לפייסבוק. הגיעה. קראה. נהנתה כדבריה, וכדרכה רצתה לכתוב ולהגיב - כך היא נוהגת לעשות לכל פרסום וסטטוס שלי. והנה, אמרו לה, כאן ב'קפה' אינך יכולה. אינך חברה ב'קפה'. מה עשתה? כתבה את תגובתה בפייסבוק, ושם גם רשמה לי שהיא מאד תשמח אם אוסיף זאת לאוסף התגובות כאן. נראה לה שייך. ואני? בוודאי שהסכמתי. אז הנה דבריה כלשונם בדיוק "נוריתי יקרה, שאפו. הגבתי לכתבתך , לקולאז המרהיב ולשירך המאתגר, ומכיון שאיני חברה, המשוב שלי - לא התקבל. בבקשה העבירי אותו שיהיה בחברת המשובים האחרים ........חה חה חה חה חה ובכן - נוריתי יקרה , תודה על מה שאת, ועל עושר הכישורים המצוי בך. חשיבה ייחודית, כתיבה זורמת ומחכימה, ויצירתיות, שלדעתי אין שניה לה בהרבה מובנים. אהבתי את שירך, בדיוק בימים אלה לצורך כתיבה מסוימת , מעסיקה אותי החשיבה על הקיום האנושי , ועל החיים. בריאת העולם והאדם. . ואת בוראת עולם משלך , עולם ססגוני בכל צבעי הקשת , המשתנה לפי תקופות , מצבי רוח , תוכניות והזמנות . שמחתי לפגוש ביצירתך המרשימה - הקולאז , את האדום והירוק - צבעים משלימים, את הפרש הכחול מתקופה אחרת. את הכסא הכחול הלקוח מחדרך הכחול בסטודיו, והכסא הירוק מהפינה הירוקה, את הסורג המסוגנן ,הכד הירוק ועוד מוצגים מעברך. וכמו שכתבת היצירה כבר בת שלושים . ובשירך - "עבודות ישנות הן לא עבודות ישנות ", חיות הן בך ואתך והן מוטבעות בך לעולם. ומכיון שראיתי ביצירתך בריאת עולם משלך , הרי שמצאתי גם מעין חלק מ"נתנה תוקף " להבדיל אלף הבדלות , - " מי יחיה ומי יעלם , מי באש , ומי במספרים , מי ייגרס ומי ישוב לחיים , מלאי חיות וצבעוניות . .... יישר כוח נוריתי יקרה. הללו - יה

        30/10/12 12:29:

      צטט: רפאלה 2012-10-30 11:05:49

      ***************************

      תודה רפאלה יקרה על 'סל הכוכבים' ששזרת שם. שיזרחו אלה תמיד בשמייך. תודה.

        30/10/12 12:29:

      צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-10-29 17:59:03

      קולע ומרתק! חשבתי על ספר שירים.. שיר, שיר לעצמו, והספר כמחברם יחד משנה את כל התמונה.

      תודה רותי. אני חייבת להגיד שגם תגובה כמו 'קולע ומרתק' זה 'קולע ומרתק' - על כך תודה לך. ואני מסכימה אתך עם התובנה המעניינת שלך, של הספר כאחדות שלם ועוצמתי שבו כל שיר גם עומד בפני עצמו. נפלא.

        30/10/12 12:27:

      צטט: גליתוש. 2012-10-29 04:46:11

      את מרתקת ומרגשת, תיבת אוצרות צבעונית ותובנות אין סוף. את נהדרת. נהניתי מאד.

      תודה גליתוש. חוץ מלהגיד לך תודה ולהיות שמחה שנהנית, שהיית כאן ואמרת דברים טובים אין לי מה להוסיף. אבל מה יש להוסיף? הרי זה המון. תודה.חיוך

        30/10/12 12:25:

      צטט: razam-דודי רצם 2012-10-29 00:17:58

      כדרכי אספר לך בהומור על אירוע בעברי עוד בהיותי חייל טירון, כמובן ישנו קשר לנושא שלך...
      התבקשתי באחד הקורסים לפרק ולהרכיב מקלע 0-5 כאשר עלי להספיק בזמן נתון, אחרת אני לא אצא שישי שבת.

      מאוד כעסתי על המפקד שאמר זאת משום שבזמן הלימוד והתרגולת בכיתה על הנושא פירוק והרכבה,אני הייתי עם חום גבוה ושכבתי במרפאה יומיים עם גימלים. אמרתי למפקד שאינני יודע טוב את החומר,לכן לא אצליח לעמוד במשימה ואני מאד רוצה ללכת הביתה. לא עזר שום הסבר...הוא בשלו. מכוון שלא רציתי לסרב פקודה,החלטתי להראות את מה שאני יודע מאינטואיציה. בקיצור .לפרק ידעתי בערך למרות שלא ידעתי,לאחר שסיימתי לפרק! המפקד ביקש שארכיב את הכל מחדש, אמרת :"אתה בטוח" כשראיתי את פרצופו, הבנתי שאני חייב להראות לו שאני לא מסרב והתחלתי להרכיב... מה שיצא, אני חושב שהמצאתי מקלע חדש בדיוניי ולא בר שימוש בצהל...מיותר לציין שאת הבית ראיתי רק בתמונה.

      בחיים אנחנו  מפרקים ומרכבים כל דבר כדי להבין את מה שאנחנו יצרנו, כדי להקנות שליטה על חיינו...

      אבל הרבה פעמים אנחנו יכולים ויודעים לפרק דברים משלם לחלקים,אך לעתים מתקשים להרכיבו מחדש כי הזיכרון מטעה...וקבלת החלטות משתנות מרגע לרגע...

      נורית,מעניין אותי עם יש לך הסבר פסיכולוגי לגבי "אגרנות" של אנשים,מה מניע אותם לשמור דברים ואיך הם מחברים או מתחברים לחומרים שנאגרים בערימות(OSD).. .כמובן יש להם הסבר וסיבה,תלויה אולי בעתיד יהיה להם שימוש חיוני ...מה שבטוח קשה להם להיפרד... ואת נורית מבצעת פרידה מחלק מחומרים שלך שהם לא רלוונטיים עבורך ואת ייעודם את מיצית,יצרת חומרים חדשים כמו יצירת מולקולות ו-DNA ...כל הזמן בהתחדשות מתמדת.

      השמדתם של חלק מעבדותיך אינה מעידה על חוסר קשר והראיה לך היא יצירה על בסיס שהיה בזיכרון שחלף לזיכרון חדש.כתבתי לך על אחד הקישורים שלך  כמטפורה על יער שנשרף, אם כל הכאב שכרוך בזה,הטבע  מטבעו יוצר התחדשות ואפשרות לחיים חדשים ואפילו טובים יותר...וכך נורית, את יוצרת יש מאין יצירות חדשות.

      ואותי דודי "השלם", את מפרקת  לחלקים קטנים בעלי נפח מזערי ובחומר שנותר את יוצרת  ממני שלם אחר...שאותו אני לא אחליף רק להתדודי היקר, תחילה אני צריכה להתנצל שעל תגובה כזאת יפה, לקח לי זמן לחזור. אבל אתה בטח כבר יודע מה שאני אומרת בשם שאגאל 'שהזמן הוא נהר ללא גדות'. אז הנה הגיע הזמן. ראשית, התגלגלתי מצחוק לקרוא את הדוגמא שהבאת מפירוק הנשק. לא רק שהתגלגלתי, הזכרתי לי את הימים הטובים במחנה שמונים, שהיינו צריכים לפרק את העוזי בחושך במשך דקות ולהרכיב חזרה. אני מודה שאני הייתי אלופה בזה. היו ימים. אבל ההבדל הוא ששם זה נשק, ונשק אני לא אוהבת כי בסוף הוא הורג. אבל, עוד אבל, כולנו יודעים, ואם לא יודעים אז הנה אני אומרת שגם הנפש מתפרקת לפעמים, אבל החלק האופטימי שהיא פוטנציאל מצויין להרכבה שאפילו משבחת אותה עוד יותר. והנה הרי גם אתה הזכרת וזכרת את היער, ואת השריפה, ואת הדיעה המשותפת שלי וגם שלך שיש בהרס משהו שמזמן צמיחה והתחדשות. ולבסוף, תודה רבה לך על הדברים הנפלאים שאמרת לי כאן ואני מאד שמחה שאני מצליחה לפרק אותך לגורמים ובכך לגרום לך לצמוח מחדש טוב יותר. תודה איש יקר ומוכשר.חדשות טובה יותר.. נשאר להגיד לך נורית היקרה...שאפו!!! 

      דודי היקר, תחילה אני צריכה להתנצל שעל תגובה כזאת יפה, לקח לי זמן לחזור. אבל אתה בטח כבר יודע מה שאני אומרת בשם שאגאל 'שהזמן הוא נהר ללא גדות'. אז הנה הגיע הזמן. ראשית, התגלגלתי מצחוק לקרוא את הדוגמא שהבאת מפירוק הנשק. לא רק שהתגלגלתי, הזכרתי לי את הימים הטובים במחנה שמונים, שהיינו צריכים לפרק את העוזי בחושך במשך דקות ולהרכיב חזרה. אני מודה שאני הייתי אלופה בזה. היו ימים. אבל ההבדל הוא ששם זה נשק, ונשק אני לא אוהבת כי בסוף הוא הורג. אבל, עוד אבל, כולנו יודעים, ואם לא יודעים אז הנה אני אומרת שגם הנפש מתפרקת לפעמים, אבל החלק האופטימי שהיא פוטנציאל מצויין להרכבה שאפילו משבחת אותה עוד יותר. והנה הרי גם אתה הזכרת וזכרת את היער, ואת השריפה, ואת הדיעה המשותפת שלי וגם שלך שיש בהרס משהו שמזמן צמיחה והתחדשות. ולבסוף, תודה רבה לך על הדברים הנפלאים שאמרת לי כאן ואני מאד שמחה שאני מצליחה לפרק אותך לגורמים ובכך לגרום לך לצמוח מחדש טוב יותר. תודה איש יקר ומוכשר.

       

        30/10/12 11:05:
      ***************************
        30/10/12 11:05:
      ***************************
        30/10/12 11:05:
      ***************************
        29/10/12 17:59:
      קולע ומרתק! חשבתי על ספר שירים.. שיר, שיר לעצמו, והספר כמחברם יחד משנה את כל התמונה.
        29/10/12 04:46:
      את מרתקת ומרגשת, תיבת אוצרות צבעונית ותובנות אין סוף. את נהדרת. נהניתי מאד.
        29/10/12 00:17:

      כדרכי אספר לך בהומור על אירוע בעברי עוד בהיותי חייל טירון, כמובן ישנו קשר לנושא שלך...
      התבקשתי באחד הקורסים לפרק ולהרכיב מקלע 0-5 כאשר עלי להספיק בזמן נתון, אחרת אני לא אצא שישי שבת.

      מאוד כעסתי על המפקד שאמר זאת משום שבזמן הלימוד והתרגולת בכיתה על הנושא פירוק והרכבה,אני הייתי עם חום גבוה ושכבתי במרפאה יומיים עם גימלים.

      אמרתי למפקד שאינני יודע טוב את החומר,לכן לא אצליח לעמוד במשימה ואני מאד רוצה ללכת הביתה.

      לא עזר שום הסבר...הוא בשלו.

      מכוון שלא רציתי לסרב פקודה,החלטתי להראות את מה שאני יודע מאינטואיציה.

      בקיצור .לפרק ידעתי בערך למרות שלא ידעתי,לאחר שסיימתי לפרק! המפקד ביקש שארכיב את הכל מחדש, אמרת :"אתה בטוח"

       כשראיתי את פרצופו, הבנתי שאני חייב להראות לו שאני לא מסרב והתחלתי להרכיב... מה שיצא, אני חושב שהמצאתי מקלע חדש בדיוניי ולא בר שימוש בצהל...מיותר לציין שאת הבית ראיתי רק בתמונה.

      בחיים אנחנו  מפרקים ומרכבים כל דבר כדי להבין את מה שאנחנו יצרנו, כדי להקנות שליטה על חיינו...

      אבל הרבה פעמים אנחנו יכולים ויודעים לפרק דברים משלם לחלקים,אך לעתים מתקשים להרכיבו מחדש כי הזיכרון מטעה...וקבלת החלטות משתנות מרגע לרגע...

      נורית,מעניין אותי עם יש לך הסבר פסיכולוגי לגבי "אגרנות" של אנשים,מה מניע אותם לשמור דברים ואיך הם מחברים או מתחברים לחומרים שנאגרים בערימות(OSD).. .כמובן יש להם הסבר וסיבה,תלויה אולי בעתיד יהיה להם שימוש חיוני ...מה שבטוח קשה להם להיפרד... ואת נורית מבצעת פרידה מחלק מחומרים שלך שהם לא רלוונטיים עבורך ואת ייעודם את מיצית,יצרת חומרים חדשים כמו יצירת מולקולות ו-DNA ...כל הזמן בהתחדשות מתמדת.

      השמדתם של חלק מעבדותיך אינה מעידה על חוסר קשר והראיה לך היא יצירה על בסיס שהיה בזיכרון שחלף לזיכרון חדש.

      כתבתי לך על אחד הקישורים שלך  כמטפורה על יער שנשרף, אם כל הכאב שכרוך בזה,הטבע  מטבעו יוצר התחדשות ואפשרות לחיים חדשים ואפילו טובים יותר...

      וכך נורית, את יוצרת יש מאין יצירות חדשות.

      ואותי דודי "השלם", את מפרקת  לחלקים קטנים בעלי נפח מזערי ובחומר שנותר את יוצרת  ממני שלם אחר...שאותו אני לא אחליף רק להתחדשות טובה יותר..

      נשאר להגיד לך נורית היקרה...שאפו!!! 

       

        28/10/12 21:14:

      צטט: ג.ע. 2 2012-10-28 17:13:30

      נורית יקרה, קראתי את רוב רישמתך אתמול ועלעלתי כעת לראות את התוספות. הפוסט כמובן מדבר על הצורך של הפירוק וההרכבה כחלק מההבנה וכחלק מהבניה מחדש. גם אני תמיד מתארת את עצמי כמישהי שצריכה בכל דבר שהיא פוגשת לרדת לפרטים הכי קטנים = לפרק, כדי להבין את השלם. אצלך, זה ברור שמהחלקים תרכיבי שלם כלשהו, אצלי, זה לפרק לצורך הבנת השלם, כשאין לי את היכולת האמיתית לבנות שלם חדש משל עצמי. אני עוסקת בעיקר בחלק של הלפרק כדי להבין את השלם, כי בלי זה אני לא מרגישה שיש לי יכולת להבין אותו, בעוד שאת עוסקת בחלק של הפירוק - כדי לבנות ממנו משהו שלם - חדש. אז זה אמנם שונה, אבל אני מבינה מאוד את הצורך הזה ומזדהה איתו, ומקנאה בך שאת יודעת איך לבנות לעצמך שלם חדש. השיר יפה מאוד, ואני בוחרת לצטט ממנו את השורות הבאות: עֲבוֹדוֹת יְשָנוֹת הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵנֹות הֵן עִבּוּדֵי שְׁנוֹת חַיִּים – עֲבוֹדוֹת עוֹבְדוֹת. שׁוֹנוֹת דּוֹמוֹת דּוֹמְעוֹת וְעוֹרְגוֹת אֶל צוּרוֹת מַבָּע וְדִּמּוּיִים דּוֹמְמִים. אני באמת חשובת שכל יצירה שנוצרה - מהווה ומייצגת חלק מחיינו, מחוויותינו, מהוויותינו. לכן, גם אני העלתי בעבר לקהילת "בימת שיר" שירים ישנים שלי, כי אני חושבת שהם לא פחות טובים משירים שאני כותבת היום. למרות שחלקם נכתבו בגיל צעיר מאוד. וזה נכון לגבי כל סוג יצירה. כמובן שלכל יוצר יש את הרגעים שמתאימים לו להתמודד עם יצירה ישנה ולבחור לעצמו איך ומתי. אבל גם עבודות שהשוחטו למשל או עברו עיבוד אחר (הושחטו, לאו דווקא אצלך, שזה חלק מתהליך היצירה שלך למשהו אחר, אלא באופן כללי אצל אמנים), בכל מקרה - המקור - נשאר תמיד בזיכרון היוצר. כלומר שהן הולכות איתו לאורך כל חייו, עד שהזיכרון יבגדו בו. לכן, הן נמצאות תמיד באיזשהו אלבום או ספר זכרונות פרטי של היוצר, אבל את, לעומת זאת, מצליחה ממש ליילד אותן מחדש ולהוציא אותן אל העולם, כשחלק מהם נשאר כפרי בטנך (בזיכרון הצרוב) וחלק אחר נחשף לעולם בקפה ובגלריות השונות בהן את מציגה.

      גימל, כדרכך חרשת את התוכן לפני ולפנים והנה את מגיבה. נתחיל מהאמצע. אהבתי מאד את הציטוט שבחרת מתוך השיר. זה היה מעניין לי לפגוש אותו כאן, כאילו הוצע מהקשרו, וזה נתן לו סוג של כוח, שאפילו אני לא הכרתי קודם לכן. ואני כמובן מסכימה אתך שכל יצירה משלנו מייצגת עוד נדבך ועוד חלק מחיינו המודעים וגם הלא מודעים. בהמשך, או אולי בהתחלה,  את עורכת השוואה מעניינת בין הצורך שלי לפירוק והרכבה ובין הצורך שלך. זה היה מעניין לעקוב אחרי זה, גם נוגע ללב, ובעיקר מעניין לראות כיצד אותו סמל/פעולה/מטאפורה יכולה לייצג דברים שונים. ולסכום אהבתי מאד את הסכום שלך שבו מבינה את משמעויותה עומק של הצורך שלי בלהרכיב, לבנות, לשמור, לזכור להשאיר או למחוק. וכמו שאמרתי לך, לעשות עשיתי ואלה הן עובדות בין הייתי כותבת על כך ובין אם לא, והנה לכתוב אני כותבת, כי זה כמובן הרצון שלי להחיות בדרכים שונות את האמנות ( שלי ובכלל), ולבסוף, אם יש גם התייחסות, ועיון ותגובות ושיח - אז מה צריך יותר? תודה.

        28/10/12 21:08:

      צטט: רפי פרץ 2012-10-28 16:32:22

      העבודה העליונה אחת היפות שלך ... יש בה גם אופטימיות ושמחה ביחס לציורי הדיוקן יש משהוא עצוב ....

      תודה רפי. אז אתה רואה. יש ( כמו שאתה בוודאי יודע) אופטימיות ושמחה, כמו גם לפעמים כאב ועצב. אלה ואלה יש להם מקום. ובעיני גם העצב יפה. ושוב תודה.

        28/10/12 21:05:

      צטט: rutpal1 2012-10-28 11:11:58

      היי נורית,

       

      נדמה לי שחגית התחילה בשאלה ואני רוצה להמשיך לאותו כיוון.

      נכון שכל אמן מתבטא בדרכו הוא ולפי צרכיו הנפשיים והאישיים.

      אני, למשל, איני מערבת מלל בצורות פלסטיות ואוהבת להתרשם מההתפתחות שלהן במשך השנים.  כל יצירה עבורי היא עולם בפני עצמו ואין לי רצון לשנות עולם זה. כאילו כתבתי יומן  ומה שכתבתי לפני שנה או חודש או עשרות שנים מגלם את רגשותי וההתרחשות בתוכי וגם מחוצה לה באותו תאריך.

      בהיותך חוקרת מלבד היותך יוצרת יש לך דרישה פנימית לעשות מחקר אמנותי, ובמקרה זה מחקר היצירות שלך. זה מעניין אבל כפי שאמרתי כבר, לא זו דרכי.

      לאחר כל דבריי לעיל, אפשר להבין שאני אוהבת להתבונן בכל יצירה ויצירה ולהתרשם מהכתם, הקומפוזיציה והקו החוברים  להם יחדיו באותה תמונה ולהסיק את מסקנותיי אם לחיוב ואם לשלילה.

      מאחלת לך כל טוב  ובהצלחה בדרכך שלך.

      בהערכה ובידידות,

      הי רות,

      ראשית תודה על תגובתך ואני שמחה שבאת, ראית, חשבת אמרת. בשביל זה השיח מתקיים כאן. מתקיים בשביל לפתוח אותו ואפילו וגם אם אין האנשים חושבים ורואים דברים באותה עין. באשר לגישתך. זו גישה, והיא מכובדת בעיני מאד. אבל גדולתה של האמנות וברכתה של האמנות שיש יוצרים שונים, בעלי אישייות שונות, בעלי צרכים אחרים ולהם דרכים שונות לבטא את עצמם. השוני הזה מבורך, וזה מה שעושה את כל העסק הזה מעניין. ישנם אמנים רבים כמוך שאומרים העבודות שלי מדברות, הן מדברות בעד עצמן, הן מדברות את עצמן ואני איני רוצה להוסיף עליהם מילה. זה נכון וזה טוב לעצמו.  אני כמובן, כפי שאפשר לראות ברשימותיי לא עוסקת בפרשנות. אינני מפרשת את העבודות שלי, ולא נכנסת לקרביים שלהם, לא כאן. אני עוסקת בתיעוד. אני מתעדת תהליכי יצירה, אני מתעדת עבודות מזמן עבר, אני מתעדת תהליכים שונים שאני עברתי עם העבודות והן עברו אתי. זו הדרך שלי להנציח אותן ולתת להם חיים נוספים. לדעתי אני מרחיבה את גבולות החיים שלהם. נכון שאני מצרפת לכך גם תובנות נוספות, אבל התובנות שאני מוסיפה מתייחסות לתהליכים. איך שלא יהיה, אני אמנית בינתחומית ושפתי הוורבלית מהדהדת לא פעם לשפתי הויזואלית ויחד הן יוצרות אצלי שיח אחר. בכל אופן, תודה לך על דברייך, וזה מאד מעניין לראות שיש עוד דרכים ושאפשר אחרת, וזה כל היופי.


       

        28/10/12 21:04:

      צטט: שולה ניסים 2012-10-28 10:56:41

      מְעֻבָּרוֹת הֵן בַּעֲבָרָן, יוֹלְדוֹת אֶת עֲתִידָן
      עוֹשׂוֹת בַּזְּמַן כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּן
      וַאֲנִי כָּאן כְּדֵי לְקַיְּימָן.

      איזה יופי השורות האלה. מזכיר לי את  הדיעה הזו שאומרת שכל יצירות האמנות קיימות  ביקום כפוטנציאל, ותפקיד האמנים הוא לממש את הפוטנציאל הזה. ומכייוון שאין סוף לאפשרויות ולפוטנציאלים - אנחנו כל הזמן מפרקים ובונים מחדש.

      עבודות נהדרות, אוהבת במיוחד את הקליעה.

      תודה שולה. יפה הדגש שהנחת על אמירה מסויימת. ומי כמוני מסכימה אתך שהכל פוטנציאל, ושום יצירה אף פעם לא גמורה. פעם שאלו אותי מתי הציור שלי גמור, ואני עניתי שאין דבר כזה ציור גמור. הוא נגמר כשהצייר מחליט לסיים. ולפעמים אחרי שנים, הוא פתאום נראה לצייר כלא גמור, ואז הוא חוזר עליו ואליו. מבחינתי כל היצירה היא פוטנציאל אינסופי שיש בו הפסקות כאלה ואחרות. יפה אמרת ותודה. שמחתי שאהבת את הקלועות. גוף גדול של עבודות קלועות משלי מתכונן לתערוכה. בקרוב.

        28/10/12 20:59:

      צטט: נעמה ארז 2012-10-28 15:09:09

      קודם כל מעניין הנושא של פירוק והאחדת היצירה. אינני יודעת לאמר לך מדוע היצירות שלך, כל אחת לחוד וכולן (בכל האופציות שהעלית) מייד תופשות אותי ומעוררות בי רגשות שונים. אבל אני מרשה לעצמי  לאהוב אותן ללא הבקורת של המורה, ואולי אפילו קצת קצת להתנצח איתו לגבי הצורך בביקורת. סתם משהו שבא ממרומי גילי, ההבנה שעבודה ( ציור או פסל או שיר וכו') מדברת אל הרבדים ששוכנים מתחת לקורטקס הבקורתי.  דיבור שהוא מיידי וללא פניות.
      דבר נוסף , שאני רוצה להתייחס אליו זה השמדת העבודות שלך. זה מזכיר לי חבר, פסל, שישב באי כרתים ופיסל. היו לו עבודות מדהימות, ממש, לפי כל "הקריטריונים האמנותיים" הידועים, ואז יום אחד הוא החליט להשמיד את כל פסליו היפים וחזר לארץ.
      כשראיתי את התמונות של הפסלים  שלו חשתי החמצה אדירה.
      אז זהו הרגש שמלווה אותי גם היום כשאני שומעת על השמדת עבודות אמנות. אבל  מצד שני, גם אי אפשר להשאיר הכל על פני הכדור הקטן שלנו. אז לא יודעת.
      זהו. אסתפק הפעם בזה.

      נעמה יקרה, ראשית, אני שמחה שאת כאן ושמחה לתגובתך. נתחיל מהסוף. כמה את צודקת, אי אפשר להשאיר הכל על הכדור הקטן. ותמיד אני אומרת אם לאלוהים יש אומץ ועוז להביא לסיום את מה שנקרא 'נזר הבריאה' ואנחנו מתכלים 'מעפר אל עפר' , אז את החפץ אי אפשר להשמיד? אין מקום, לא רק על כדור הארץ, אפילו בסטודיו אין מקום להכל. צריך למיין, לברור, לסנן ולהחליט מה צריך עוד להשאר, מה כבר לא צריך, ומה יכול לעבור טרנספורמציה כל שהיא. אני לימדתי את עצמי ואת תלמידי, לא להתאהב ביצירה. ההתאהבות בה משעבדת ובסופו של דבר עוצרת את רוח היצירה. זה לא אומר שאני משמידה הכל, אבל הכל בתנועה, הכל בתהליך, וההפתעות מתגלות מפעם לפעם. וכאמור זו עבודה שלא רק ששרדה, אלא אף השתדרגה. והלאה בהמשך לדברייך, שמחתי שעבודותי עוררו בך רגשות שונים. אפילו אומר, שאני את שלי עשיתי, או היא ( העבודה) את שלה עשתה. חסר היה לי שתחלפי על פניה מבלי שעשתה לך כלום. ציור זו שפת הרגש, ולפיכך עליה לגעת ברגש. אם זה קרה, מה טוב לי. במקרה הזה זה מפגש בין מוח ימין למח ימין.....

        28/10/12 17:13:
      נורית יקרה, קראתי את רוב רישמתך אתמול ועלעלתי כעת לראות את התוספות. הפוסט כמובן מדבר על הצורך של הפירוק וההרכבה כחלק מההבנה וכחלק מהבניה מחדש. גם אני תמיד מתארת את עצמי כמישהי שצריכה בכל דבר שהיא פוגשת לרדת לפרטים הכי קטנים = לפרק, כדי להבין את השלם. אצלך, זה ברור שמהחלקים תרכיבי שלם כלשהו, אצלי, זה לפרק לצורך הבנת השלם, כשאין לי את היכולת האמיתית לבנות שלם חדש משל עצמי. אני עוסקת בעיקר בחלק של הלפרק כדי להבין את השלם, כי בלי זה אני לא מרגישה שיש לי יכולת להבין אותו, בעוד שאת עוסקת בחלק של הפירוק - כדי לבנות ממנו משהו שלם - חדש. אז זה אמנם שונה, אבל אני מבינה מאוד את הצורך הזה ומזדהה איתו, ומקנאה בך שאת יודעת איך לבנות לעצמך שלם חדש. השיר יפה מאוד, ואני בוחרת לצטט ממנו את השורות הבאות: עֲבוֹדוֹת יְשָנוֹת הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵנֹות הֵן עִבּוּדֵי שְׁנוֹת חַיִּים – עֲבוֹדוֹת עוֹבְדוֹת. שׁוֹנוֹת דּוֹמוֹת דּוֹמְעוֹת וְעוֹרְגוֹת אֶל צוּרוֹת מַבָּע וְדִּמּוּיִים דּוֹמְמִים. אני באמת חשובת שכל יצירה שנוצרה - מהווה ומייצגת חלק מחיינו, מחוויותינו, מהוויותינו. לכן, גם אני העלתי בעבר לקהילת "בימת שיר" שירים ישנים שלי, כי אני חושבת שהם לא פחות טובים משירים שאני כותבת היום. למרות שחלקם נכתבו בגיל צעיר מאוד. וזה נכון לגבי כל סוג יצירה. כמובן שלכל יוצר יש את הרגעים שמתאימים לו להתמודד עם יצירה ישנה ולבחור לעצמו איך ומתי. אבל גם עבודות שהשוחטו למשל או עברו עיבוד אחר (הושחטו, לאו דווקא אצלך, שזה חלק מתהליך היצירה שלך למשהו אחר, אלא באופן כללי אצל אמנים), בכל מקרה - המקור - נשאר תמיד בזיכרון היוצר. כלומר שהן הולכות איתו לאורך כל חייו, עד שהזיכרון יבגדו בו. לכן, הן נמצאות תמיד באיזשהו אלבום או ספר זכרונות פרטי של היוצר, אבל את, לעומת זאת, מצליחה ממש ליילד אותן מחדש ולהוציא אותן אל העולם, כשחלק מהם נשאר כפרי בטנך (בזיכרון הצרוב) וחלק אחר נחשף לעולם בקפה ובגלריות השונות בהן את מציגה.
        28/10/12 17:00:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-10-28 15:00:24

      *

      הי. ותגידי אובמה יודע שעזבת שנייה את הקלפי והצבעת לי כאן בכוכב? אני מעריכה את ההקרבה. תודה יקירתי.

        28/10/12 16:58:

      צטט: ניקיטה רנא 2012-10-28 14:51:54

      אצלי באומנות ובתוכנה 3d הפירוק אומר, שהתקדמת ביצירה ועכשיו היא יצירה אמיתית. זה אומר שאת, אמנית בחסד. אשרך בכל יצירה. את נולדת אמנית. ואני בטוחה שאת אמנית רב גונית אשר יכולה לנגוע בכל חומר וליצור ממנו דבר מה. ציורים יפיפיים.

      תודה לך ניקיטא היקרה. ומה אני צריכה יותר? שימחת בדברייך. ואני שמחה שיוצא לך לאהוב את יצירתי כפי שאני אוהבת את יצירתך ( כידוע לך).

        28/10/12 16:43:

      צטט: רחלסביליה 2012-10-28 11:06:43

      נורית יקרה בקר טוב. עדין אינני מתיחסת לעבודות עצמן, ובאמת מי אני שאעשה זאת מלבד זה שאהנה מהצבעוניות המענגת. אבל כל הזמן הזה מאז שכתבתי לך, אני חושבת שפספסתי משהו שרציתי לכתב לך כבר מזמן. העניין שלך בהסבר שהוא כל כך חשוב לנו הקהל ההדיוט, כלנו צמאים להסברים ולא תמיד הם נתנים. לפעמים האוצרים בטובם מועילים להביא מספר מילים כמובן שלא מספקים. ואת, את מסבירה וזה נפלא. פשוט להבין. תודה.

      רחל היקרה, תודה לך על הערתך זו. זו לא הערה סתם, ואין היא סתמית בכלל. היא חשובה מאין כמוה. אני שמחה לבשר לך שאת מצטרפת לעוד כמה חברים ( שהיום הם עדיין לא הגיבו לרשימה זו, אבל הם בטח עוד יגיעו) שבכל פעם מודים לי על ההסברים, ועל כך שבזכות הסברים אלה הם היום מבינים ויודעים קצת יותר טוב להסתכל על יצירות, ולהבין לדרכו וללבו של אמן. אכן, זו אחת המטרות שלי. כאשר החלטתי לכתוב רשימות על העבודה שלי, ורשימות אלה מקיפות עבודה של למעלה משלושים שנה, היו לי כמה מטרות. כמובן להחיות אותן, לחשוף אותן, לתת להם חיי נצח ( כי במרחב הוירטואלי זה אפשרי) ובין השאר, ובמקום מאד גבוה, לשתף את המתעניינים בתהליכי החשיבה של אמן יוצר. במקרה זה זו אני. לספר, מה חשבתי, מה התלבטתי, מה עשיתי, מה הרגשתי, איפה  טעיתי, איפה תיקנתי, איך היה, ועוד ועוד. חשבתי שבזה אני פותחת צוהר לעולמם של האנשים היוצרים, כשאני רק דוגמא אחת מני רבים. לכן, שמחתי מאד שציינת זאת כאן, כי זו באמת אחת המטרות שלי, וכאשר אני מקבלת על כך תודה ותגובה מהקוראים הדבר משמח אותי מאד, משום שאז אני יודעת שמשהו מהמטרות שלי הושג.

        28/10/12 16:35:

      צטט: טאל סטוביק 2012-10-28 08:34:04

      הסעודה האחרונה שלך יאמי (-:!

      טל. טעים נכון? אם עיניים יכולות לאכול ולשבוע, אז באמת טעים. גם לא זה טעם, ומי שמכיר את סיפור האגדה על הפסלים של תרח ואברהם אבינו, מבין גם את הקריצה כאן. תודה.

        28/10/12 16:34:

      צטט: milina 2012-10-28 07:55:15

      העבודות שלך ,מלאות בהתרחשויות ובהמון אובייקטים ,ממש פאזל של החיים ,היוצר את השלם שנפרש סביבם ,פוסט נפלא ועבודות חזקות ומרשימות

      תודה לך מלינה על מה שראית בעבודתי ועל מה שאמרת.

        28/10/12 16:33:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-10-28 07:41:35

      אני נפעמת מהגילוי הזה שלך. כל פעם אני מגיעה אלייך ומרגישה דגדוג בנחיריים, פרפרים בבטן. תחושה של התרגשות בפגישה עם יופי לא מוכר. גם הנושאים בעבודותייך הם תחילה של מסע. תמיד יש לי הרגשה שכדי להגיע אלייך, אני צריכה לפסוע בשבילים המסומנים של עבודותייך. פעם ראשונה שאני מרגישה מחוברת חזק אל המילים שהיה לי צורך להעתיק אותן לכאן:

      עֲבוֹדוֹת יְשָנוֹת

      הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵנֹות

      הֵן עִבּוּדֵי שְׁנוֹת חַיִּים – עֲבוֹדוֹת עוֹבְדוֹת.

      שׁוֹנוֹת דּוֹמוֹת דּוֹמְעוֹת וְעוֹרְגוֹת

      אֶל צוּרוֹת מַבָּע וְדִּמּוּיִים דּוֹמְמִים.

      גַּם אִם תִּתֵּן לָהֶם שֵׁם

      מוֹדֶל עֵירֹם, טֶבַע דּוֹמֵם

      דָּבָר שָׁם לֹא שׁוֹמֵם.

      חַיּוֹת הֵן בִּי וְאִתִּי בַּזְּמַן

      טִבְעָן מֻטְבָּע בַּן לָעוֹלָם.

      תּוֹקְפָּן לֹא פַּג כֹּחָן מוּתָג.

      מְעֻבָּרוֹת הֵן בַּעֲבָרָן, יוֹלְדוֹת אֶת עֲתִידָן

      עוֹשׂוֹת בַּזְּמַן כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּן

      וַאֲנִי כָּאן כְּדֵי לְקַיְּימָן.

      מסכימה איתך בכל מילה. תודה שעשית לי בוקר נהדר.

      יהודית יקרה, וראי זה פלא, עשיתי לך את הבוקר ואת עשית לי אותו בחזרה. איזה בוקר יפה! כיף לקבל על הבוקר תגובה כזאת ולדעת שאת מרחיבה דעתו של אדם. ולא סתם מרחיבה דעתו כמאמר חז"ל. לא בכלים נאים, לא בדירה נאה וגם לא באשה נאה. כלומר, לא בחפצים הרחבתי דעתך ( וצר לי מאד שחז"ל כללו את המין הנשי יחד עם חפצים). הרחבתי דעת במובן של דעה, של תוכן. אני שמחה שאת חשה סקרנות להגיע לרשימתי ועוד יותר שמחה שאני לא מאכזבת אותך. כיף לי לדעת שהיית הייתי במסע הזה, ואחר כך עוד אהבת את שירי ומילותיו דברו אליך ואותך. תודה לך יקרה.

        28/10/12 16:32:
      העבודה העליונה אחת היפות שלך ... יש בה גם אופטימיות ושמחה ביחס לציורי הדיוקן יש משהוא עצוב ....
        28/10/12 16:29:

      צטט: שטוטית 2012-10-28 01:14:32

      היי נורית:) עבודות נפלאות שבוע טוב משטוטית

      תודה לך שיטוטית ושבוע טוב גם לך.

        28/10/12 15:09:

      קודם כל מעניין הנושא של פירוק והאחדת היצירה. אינני יודעת לאמר לך מדוע היצירות שלך, כל אחת לחוד וכולן (בכל האופציות שהעלית) מייד תופשות אותי ומעוררות בי רגשות שונים. אבל אני מרשה לעצמי  לאהוב אותן ללא הבקורת של המורה, ואולי אפילו קצת קצת להתנצח איתו לגבי הצורך בביקורת. סתם משהו שבא ממרומי גילי, ההבנה שעבודה ( ציור או פסל או שיר וכו') מדברת אל הרבדים ששוכנים מתחת לקורטקס הבקורתי.  דיבור שהוא מיידי וללא פניות.

      דבר נוסף , שאני רוצה להתייחס אליו זה השמדת העבודות שלך. זה מזכיר לי חבר, פסל, שישב באי כרתים ופיסל. היו לו עבודות מדהימות, ממש, לפי כל "הקריטריונים האמנותיים" הידועים, ואז יום אחד הוא החליט להשמיד את כל פסליו היפים וחזר לארץ.
      כשראיתי את התמונות של הפסלים  שלו חשתי החמצה אדירה.


      אז זהו הרגש שמלווה אותי גם היום כשאני שומעת על השמדת עבודות אמנות. אבל  מצד שני, גם אי אפשר להשאיר הכל על פני הכדור הקטן שלנו. אז לא יודעת.
      זהו. אסתפק הפעם בזה.

        28/10/12 15:00:
      *
        28/10/12 14:51:
      אצלי באומנות ובתוכנה 3d הפירוק אומר, שהתקדמת ביצירה ועכשיו היא יצירה אמיתית. זה אומר שאת, אמנית בחסד. אשרך בכל יצירה. את נולדת אמנית. ואני בטוחה שאת אמנית רב גונית אשר יכולה לנגוע בכל חומר וליצור ממנו דבר מה. ציורים יפיפיים.
        28/10/12 11:11:

      היי נורית,

       

      נדמה לי שחגית התחילה בשאלה ואני רוצה להמשיך לאותו כיוון.

      נכון שכל אמן מתבטא בדרכו הוא ולפי צרכיו הנפשיים והאישיים.

      אני, למשל, איני מערבת מלל בצורות פלסטיות ואוהבת להתרשם מההתפתחות שלהן במשך השנים.  כל יצירה עבורי היא עולם בפני עצמו ואין לי רצון לשנות עולם זה. כאילו כתבתי יומן  ומה שכתבתי לפני שנה או חודש או עשרות שנים מגלם את רגשותי וההתרחשות בתוכי וגם מחוצה לה באותו תאריך.

      בהיותך חוקרת מלבד היותך יוצרת יש לך דרישה פנימית לעשות מחקר אמנותי, ובמקרה זה מחקר היצירות שלך. זה מעניין אבל כפי שאמרתי כבר, לא זו דרכי.

      לאחר כל דבריי לעיל, אפשר להבין שאני אוהבת להתבונן בכל יצירה ויצירה ולהתרשם מהכתם, הקומפוזיציה והקו החוברים  להם יחדיו באותה תמונה ולהסיק את מסקנותיי אם לחיוב ואם לשלילה.

      מאחלת לך כל טוב  ובהצלחה בדרכך שלך.

      בהערכה ובידידות,

      רות

       

        28/10/12 11:06:
      נורית יקרה בקר טוב. עדין אינני מתיחסת לעבודות עצמן, ובאמת מי אני שאעשה זאת מלבד זה שאהנה מהצבעוניות המענגת. אבל כל הזמן הזה מאז שכתבתי לך, אני חושבת שפספסתי משהו שרציתי לכתב לך כבר מזמן. העניין שלך בהסבר שהוא כל כך חשוב לנו הקהל ההדיוט, כלנו צמאים להסברים ולא תמיד הם נתנים. לפעמים האוצרים בטובם מועילים להביא מספר מילים כמובן שלא מספקים. ואת, את מסבירה וזה נפלא. פשוט להבין. תודה.
        28/10/12 10:56:

      מְעֻבָּרוֹת הֵן בַּעֲבָרָן, יוֹלְדוֹת אֶת עֲתִידָן
      עוֹשׂוֹת בַּזְּמַן כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּן
      וַאֲנִי כָּאן כְּדֵי לְקַיְּימָן.

      איזה יופי השורות האלה. מזכיר לי את  הדיעה הזו שאומרת שכל יצירות האמנות קיימות  ביקום כפוטנציאל, ותפקיד האמנים הוא לממש את הפוטנציאל הזה. ומכייוון שאין סוף לאפשרויות ולפוטנציאלים - אנחנו כל הזמן מפרקים ובונים מחדש.

      עבודות נהדרות, אוהבת במיוחד את הקליעה.



        28/10/12 08:34:
      הסעודה האחרונה שלך יאמי (-:!
        28/10/12 07:55:
      העבודות שלך ,מלאות בהתרחשויות ובהמון אובייקטים ,ממש פאזל של החיים ,היוצר את השלם שנפרש סביבם ,פוסט נפלא ועבודות חזקות ומרשימות

      אני נפעמת מהגילוי הזה שלך. כל פעם אני מגיעה אלייך ומרגישה דגדוג בנחיריים, פרפרים בבטן. תחושה של התרגשות בפגישה עם יופי לא מוכר. גם הנושאים בעבודותייך הם תחילה של מסע. תמיד יש לי הרגשה שכדי להגיע אלייך, אני צריכה לפסוע בשבילים המסומנים של עבודותייך. פעם ראשונה שאני מרגישה מחוברת חזק אל המילים שהיה לי צורך להעתיק אותן לכאן:

      עֲבוֹדוֹת יְשָנוֹת

      הֵן לֹא עֲבוֹדוֹת יְשֵנֹות

      הֵן עִבּוּדֵי שְׁנוֹת חַיִּים – עֲבוֹדוֹת עוֹבְדוֹת.

      שׁוֹנוֹת דּוֹמוֹת דּוֹמְעוֹת וְעוֹרְגוֹת

      אֶל צוּרוֹת מַבָּע וְדִּמּוּיִים דּוֹמְמִים.

      גַּם אִם תִּתֵּן לָהֶם שֵׁם

      מוֹדֶל עֵירֹם, טֶבַע דּוֹמֵם

      דָּבָר שָׁם לֹא שׁוֹמֵם.

      חַיּוֹת הֵן בִּי וְאִתִּי בַּזְּמַן

      טִבְעָן מֻטְבָּע בַּן לָעוֹלָם.

      תּוֹקְפָּן לֹא פַּג כֹּחָן מוּתָג.

      מְעֻבָּרוֹת הֵן בַּעֲבָרָן, יוֹלְדוֹת אֶת עֲתִידָן

      עוֹשׂוֹת בַּזְּמַן כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּן

      וַאֲנִי כָּאן כְּדֵי לְקַיְּימָן.

      מסכימה איתך בכל מילה. תודה שעשית לי בוקר נהדר.

        28/10/12 01:14:
      היי נורית:) עבודות נפלאות שבוע טוב משטוטית
        28/10/12 00:19:

      צטט: רחלסביליה 2012-10-27 23:42:45

      כאותה דבורה עמלנית, את מרחפת אוספת צוף, מפיקה דבש, ואני עומדת נדהמת מההספק. ואין לי זמן אפילו לשבת רגע, להתבונן במעשי ידיך, בגזירות וההתחברויות, וכל הקומפוזיציות החדשות.אולי תבואי יום אחד ותפרקי מספר בובות אצלי? טוב אני לא אסכים לך, אבל כן, את הבובות אני מלבישה לאחר שהסבתי תלבושות לבגדי בובות. לא לא את הבובות לא אסכים לפרק ולעשות מחדש. אולי בציור זה אפשר. מחר אחזור אל הציור המורכב אתבונן בו ונראה מה יהיה גורלו בעיני. אל תדאגי, תמיד הוא יהיה יפה בעיני. לילה טוב

      תודה לך רחל. האחריות היחידה שאני יכולה לקחת על פירוק זה רק על מה שאני בניתי. כך שאין חשש לבובות שלך לא אגיע, ואת גם כדברייך, כמובן לא תסכימי. אבל, כמו שכתבתי כאן, בעיני כל הפעילות הזאת היא מטאפורה בעלת משמעויות עומק בהקשרים פסיכולוגיים, ואני חושבת שזה מה שמעניין.

        28/10/12 00:17:

      צטט: HagitFriedlander 2012-10-27 21:27:53

      הנושא מאד מעניין, שואלת את עצמי לא פעם אם לא טוב לעבודות הראשונות להשאיר להן את ראשוניותן ודרך העבודות החדשות לראות את ההתפתחות...תמיד יש את הרצון לשפר ולהוסיף את נדבכי הנסיון שצברנו ולצרפם לעבודה עכשווית ולהשתמש בהן כחומר גלם לאמירה חדשה להחיות את העבר וכמו שכתבת בשיר "להוליד את עתידן"...

      תודה חגית. כמובן שגם אני מהרהרת בכך. התשובה שלי, לעצמי, אינה גורפת ואינה חד משמעית. לפיכך הרבה עבודות עוברות אצלי בסך. חלק, אכן נשארות ושומרות על הראשוניות, וחלק עוברות יחד אתי תהליכים. זו הדינמיקה ולא תמיד אני יודעת להסביר אותה לעצמי. לפעמים בדיעבד מתבררת התשובה.

        27/10/12 23:42:
      כאותה דבורה עמלנית, את מרחפת אוספת צוף, מפיקה דבש, ואני עומדת נדהמת מההספק. ואין לי זמן אפילו לשבת רגע, להתבונן במעשי ידיך, בגזירות וההתחברויות, וכל הקומפוזיציות החדשות.אולי תבואי יום אחד ותפרקי מספר בובות אצלי? טוב אני לא אסכים לך, אבל כן, את הבובות אני מלבישה לאחר שהסבתי תלבושות לבגדי בובות. לא לא את הבובות לא אסכים לפרק ולעשות מחדש. אולי בציור זה אפשר. מחר אחזור אל הציור המורכב אתבונן בו ונראה מה יהיה גורלו בעיני. אל תדאגי, תמיד הוא יהיה יפה בעיני. לילה טוב
        27/10/12 21:27:
      הנושא מאד מעניין, שואלת את עצמי לא פעם אם לא טוב לעבודות הראשונות להשאיר להן את ראשוניותן ודרך העבודות החדשות לראות את ההתפתחות...תמיד יש את הרצון לשפר ולהוסיף את נדבכי הנסיון שצברנו ולצרפם לעבודה עכשווית ולהשתמש בהן כחומר גלם לאמירה חדשה להחיות את העבר וכמו שכתבת בשיר "להוליד את עתידן"...

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין