לאחרונה איבדתי את החשק לכתוב או לחיות באופן כללי, אבל יש בי תחושה שאם אני אחלוק אני אבין את עצמי טוב יותר, מן מונולוג כתוב.

אני רגוע, מוזר. קודם לכן הייתי נסער ולחמתי בעצמי כמו שאני עושה תמיד, עצם ההבנה שהטיפול הפסיכיאטרי עלה אצלי לראש סולם סדר העדיפויות נותנת לי מנוח, מרגיעה אותי, ללא כל קשר למה שקורה בפועל.

אני אנסה להסביר מה אני חווה ומקווה דרך המילים הכתובות לעורר מודעות ובעצם להבין את עצמי כרגע.

הפרעת אישיות גבולית

כששמעתי את ההגדרה לראשונה, אני זוכר ששאלתי את עצמי "מה זה אומר?"

אז מה זה אומר בעצם? אחרי האבחנה חפרתי המון בחומרים המלמדים את הנושא לאורכו לרחובו, החל באינטרנט וכלה במידע מודפס.

הפרעת אישיות גבולית הינה הפרעה רגשית ולא נפשית ! יש הבדל גדול בין שתי ההגדרות למרות שהן נושקות זו לזו ולפעמים מתחברות להן לדואט משותף.

אחד מן הסימפטומים המאפיינים את הסובלים מההפרעה הוא תחושת 'אני' לא ברורה, תחושה של שקריות מוחלטת בנוגע לזהות העצמית.

אני חושב שמכל הסימפטומים זהו המאפיין החזק ביותר אצלי, כל תקופה מסויימת אני מרגיש שקר מוחלט וקול פנימי אחר משהיה קודם שבא ואומר לי בקולי קולות שהכל שקר אחד גדול, ואני מסרב לקבל את העבר כחלק ממני.

מה זה אומר בפועל

 לפי דעתי הלא מקצועית ההפרעה שלי התחילה לה אי שם בילדות הרחוקה, בהעידר גרעין זהות

התחלתי לנכס לעצמי תכונות ומניירות של אנשים שהם לא אני, הקול הפנימי שלי דאג להזכיר לי שזהו האני האמיתי וכך גם הרגשתי, לאחר תקופה באותה הזהות החלו הספקות, משהו התחיל לזוז בפנים. לפעמים זה היה לאחר כמה שנים ולפעמים חודשים ספורים בלבד.

אני זוכר לא פעם כשהייתי חוזר הביתה מבית הספר ומשפחתי נהגה לומר לי שאני 'מושפע' מהסובב אותי, רמז לבאות.

קצת לפני הצבא חזרתי בשאלה, את זה דווקא אני זוקף לרציונל בריא ולא להפרעה, יצאתי לעולם החילוני שמסביבי ובעידר זהות עצמית הלכתי ורכשתי אישיות חדשה, כמובן שהקול הפנימי אישר אותה ואמר שזהו אני.

גדלתי בערד ואחר כך עברנו לראשון לציון וגרנו בשיכון המזרח בראשון לציון, שכונה לא קלה בלשון המעטה, שכונה של אנשים שכל תפיסתם את החיים מעוותת לחלוטין לדעתי ולדעת רבים.

לאחר שיצאתי לעולם החילוני ובניגוד גמור לערכים שרכשתי בבית כך נהייתי גם אני על כל כולי, החל בדיבור, שפת גוף, מוזיקה ואמונות על העולם. זהות זו ליוותה אותי כמעט שמונה שנים עד שהחלו הספקות המבורכים הפעם. נפל לי האסימון ! זה לא אני ! זה אני בזהות בדויה, זה אני בעטיפה.

עטיפה ישנה היישר מן הארכיון

הטוויסט

קול פנימי חדש צץ משום מקום וצעק לי להתעורר, אתה חי בשקר הוא נהג להזכיר לי, בהתחלה התנגדתי ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אתה לא יכול לטעון שאני זה לא אני?!

באותם ימים "החזקתי בבת זוג" שענתה לצרכים של הדמות הקיימת, הכל היה "מושלם" מתוסרט היטב, היא זה היא ואני זה ההוא.

הרגשתי צורך עז בשינוי, "האמת" התבהרה לי, אני עטוף כולי.

לאחר כמה חודשים של לבטים החלטתי שדי, זה שקר לכל דעה ועניין. הגיע הזמן לזהות חדשה.

אחרי שבע שנות זהות בדויה וחמש שנות זוגיות התחלתי ביציאה החוצה, זה החל בביגוד, הסרתי מעליי כובע שליווה אותי במהלך כל שנותיי בזהות ההיא, החלפתי מותגים ובחרתי לברוח לח"ל למכור ציורי שמן.

כמתבקש מסובל מההפרעה הכרתי אנשים חדשים שונים בתכלית ממה שהכרתי עד היום, אנשים שנורא התחברו לי עם מה שהכרתי כנער מתבגר ומנודה.

כמובן שהם עברו את אישורו ההכרחי של הקול הפנימי והוא טרח להזכיר שהם זה הם, והם זה אני !

הלכתי וניכסתי לעצמי את אותן התכונות שיש בידם, החל בכתיבה, ממשיך לדיבור, שפת גוף ומוזיקה, אותו דבר רק הפוך, זהו אני בדמות חדשה.

חזרתי לארץ לאחר כשלושה חודשים וזהו, קבלו את אריק רוזנבלום החדש!

אנשים שהכירו אותי מזהותי הקודמת לא הבינו מה קרה לי, חלקם חשבו שהשתגעתי וחלקם התרחקו, באופן עצמאי הלכתי וניתקתי קשרים עם כל מי שליווה אותי בזהותי הקודמת למעט מקום העבודה אליו חזרתי.

הפכתי לאותם האנשים מגרמניה בכל רמ"ח איבריי, התחלתי ללמוד עיתונאות ועולם התקשורת נראה לי כייעודי האמיתי, כמשהו שהשתוקקתי אליו שנים ורק חיכה לרגע הנכון, הרגשתי שוב שאני זה אני האמיתי.

העטיפה החדשה! איפה אני?

אז למה אני כותב, ולמה אני כל כך רגוע?

חלפו להן שנה וחצי מאז החלפת הזהות, בין לבין היו להם ספקות שהתבטלו אל מול קול פנימי עקשן, הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

במהלך החודש האחרון אני מרגיש שוב שזה משתלט עליי, תחושת השקריות הזו שליוותה אותי שנים צצה לה שוב.

אני מרגיש שבניתי לי דמות חדשה ושכל הסובב אותי משרת לי את אותה הדמות, החל בבחירת המוזיקה אותה אני שומע וכלה בבחירת האנשים שבחיי. אנשים חדים רגשית קולטים את הזיוף, דבר המחזק את תחושתי הפנימית.

מתחוורת לנגד עיניי שוב מציאות בה אני הוא בעצם לא אני ואני שוב מוכר פה דמות הפוכה לחלוטין ממה שהייתי, אבל עדיין היא דמות ולא אני. אני מרגיש שכל מה שבניתי בהמהלך השנה וחצי החולפות הינה אותה העטיפה רק בצבע אחר לחלוטין.

ישנם ימים ארורים שלא אחת אני מרגיש סתירה גמורה למי שאני ומיד אחר כך לכיוון השני וחוזר חלילה, מן כרוניקה של זהויות באותו היום.

יש שיאמרו שאני נאחז בטייטל של ההפרעה בכדי להגדיר את עצמי או בכדי לתרץ לעצמי תירוצים לחיים נוחים יותר? לא ברור לי מהי התשובה הנכונה מבין השתיים אבל במצבי אני קונה הכל.

אם אני ארד לעומק הדברים אני אגלה חרדה עצומה, חרדה מהקיים ומהלא קיים, מן בעתה שכזו שהכל הולך להתפרק לי מבין הידיים.

אני מרגיש שעולם התקשורת לא לי, הכתיבה היא לא אני וכל מה שאני רוצה הוא המשך ישיר של אותו השקר בעצם. המעבר לת"א שאני מתכנן בינואר, השתלבות בתקשורת, הכל שקר!

אז למה אני רגוע? הקבלה וההבנה של הדברים היא שנותנת לי מנוח, המלחמה הפנימית פוסקת באותו הרגע שמגיעה ההבנה, ההשלמה עם ההפרעה שביום יום אני כביכול חי איתה אבל לא באמת מפנים אותה.

מה שעוד מנחם אותי הוא הרציונל שלי שאני יודע שיוביל אותי למקום מבטחים יום אחד, יום בו הכל יהיה טבעי, דרך הכתיבה הבנתי שאני בעצם מכלול של כל הדמויות גם יחד ואכן מסתתר לו אי שם גרעין זהות אחד, נחמה אדירה. עצם ההבנה שהטיפול בעצמי לא סובל דיחוי וכל דבר שיבוא לפניו פשוט נועד לכישלון גם כן מנחמת אותי ומציפה אותי בתקווה חדשה, תקווה לעתיד בריא יותר.

אז כנראה שאני בסופו של יום כן סוג של משהו אחיד, מן מכלול של הכל ביחד, זה לא קל ולעתים אף בלתי נסבל וגורר מצוקות רבות, אבל אני אתגבר.

לא קל להיות אני בימים אלו, או שמא יש לומר הוא. אני מלא בטוויסטים ופעם אני בשקט המוחלט ופעם בסערת רגשות נטולת כל רסן, להיות אדם ללא זהות זה לא פשוט, אני מרגיש עירום לחלוטין, חשוף לכל, אני מצוי באובדן דרך תמידי.

אני אסיים את הפוסט באופטימיות ואומר שאני עוד אמצא את עצמי, בין עם עזרה חיצונית או פנימית, האמת שלי תגיע מתישהו, היא קרובה מתמיד, אני מרגיש שלווה אמיתית וזה בהחלט מבורך.

( החלטתי לצרף תמונות מתקופות שונות, דבר שסירבתי לעשות עד כה. אבל הגיע זמני להיחשף, הקבלה היא התרופה הטובה ביותר, ואני בדרכי אליה )

האמת היא שגם הפוסט הזה נראה לי שקרי עכשיו לגמרי, סיוט נוראי. נעבור את זה.

מוניקה סקס - רמקולים