אכן שאלה לגיטימית ונסביר כאן את עמדתנו – שתי מדינות לשני עמים: "פלסטין המערבית" (חמאסתן) לעזאתים, ו"פלסטין המזרחית" (פתחלנד) לתושבי הגדה המזרחית (יו"ש). ובאשר לישראל - במרבית השטח שבין הירדן לים, תשכון לבטח המדינה היהודית הדמוקרטית, החזקה ביותר באזור, המפותחת ביותר מבחינה כלכלית תרבותית וצבאית – מדינת ישראל.

הרי מה מובלע בטיעון המנציח את הסכסוך, טיעון שממילא לא היה קיים שנים רבות בקרב "תומכי שימור הסכסוך", עד להשתלטותו של חמאס על עזה ? מובלעת בו טענה שעד שהפלסטינאים יפתרו את בעיותיהם הפנימיות, ישראל נידונה להמשך הקזת הדם המדינית, כלכלית וצבאית – כמו דמו של סרן זיו שילון שנפגע על גבול רצועת עזה. או במילים אחרות – ברצות הפלסטינאים, ישראל תישאר  בת ערובה לחדלונם וחוסר יכולתם, של הפלסטינים להתאחד תחת הנהגה וחזון משותפים. הרי לא רק שאלת הכריזמטיות של אבו מאזן  עומדת כאן, אלא הבדל משמעותי (עד ליום מבחן, שברמה הפרגמטית לא ברור מי מוביל...) בין חמאס שמזוהה עם הצהרת מטרה של השמדת מדינת ישראל, לבין אש"פ שחתם על הסכמי אוסלו והכיר במדינת ישראל.

לפיכך אין שום הגיון שישראל תנדב את עצמה "להיות יותר הרצל מערפאת", ולהיות הגורם המאחד בן פלגי הפלסטינים, בעוד אנחנו בני ערובה המשמרים ביוזמתנו את המצב הקיים. יום יום ישראל מספקת לעזה מזון, דלק, חשמל וכיוב' – ועוד עומדים במבחן בינלאומי אם יש אסון הומניטארי בעזה או אין. אנחנו גם נותנים לעזאתים שירותי בטחון כגון משמר חופים, ודואגים שלא יגיעו לחופיהם אורחים לא רצויים, שרותי הגנה אווירית ודואגים שלא יגיעו אליהם מטוסים מאוישים או לא מאוישים (אם רק אנחנו מזהים את זה בזמן...).

ואכן, ידוע ש"הקונספציה", אותה רעה חולה שנהגה כאן לפני מלחמת יו"כ, היא שיום אחד יתאחדו כל הפלסטינים תחת הנהגה מרכזית "נוחה לישראל", ואז אינשאללה נעשה שלום. כמו שאמר עו"ד דב וייסגלס בהסבירו שקנה לישראל זמן בלתי מוגבל באופן מעשי " עד שהפלסטינים ייהפכו לפינים".

כנגד כל אלו יש לישראל דרך ישירה להוביל לסיום הסכסוך. הכרה במדינת "פלסטין המערבית" (חמאסתן) והזמנתה לשיחות שלום, ובמדינת "פלסטין המזרחית" (פתחלנד) והזמנתם לשיחות שלום גם כן. יוזמה זו צריכה להיות מלווה בגישה של "עזה תחילה", שבה מוזמנים העזאתים מיום הצהרת ההכרה ולפרק זמן קצוב, למשל שישה חודשים, לקיים שיחות שלום עם ישראל. בהיעדר הסכמה בפרק הזמן הזה, תפנה ישראל לאו"ם ותציע להכיר במדינת "פלסטין המערבית" בגבולות רצועת עזה, תוך שישראל מושכת את ידה מטענה לזכויות ריבוניות במרחב הימי או האווירי של רצועת עזה, ובתיאום עם מצריים ותוך עדכון הסכם השלום עמה, נותנת את ברכתה לפתיחת מעברי גבול "פלסטין מע." / מצרים, בהתאם לרצונן של שתי מדינות ריבוניות אלו.

יתכבדו העזאתים ויבנו נמל מים עמוקים – אדרבא, זה מרכיב הכרחי בפיתוח כלכלתם. יתכבדו ויקימו נמל תעופה בשטח הרצועה, או יקבלו שרותי נמל מאל עריש הקרובה במצרים – כל מה שיכול לאפשר להם לפתח את מדינתם.

כאן מזדעק הקורא וצועק חמס: "מה בדיוק אתה חושב שיבנו שם בעזה – מפעלי טקסטיל? הרי עזה תהפוך להיות איום בטחוני ממדרגה ראשונה על ישראל, על עצם קיומנו כאן".
ואכן לתפיסתנו, החשש הזה הוא מופרך ואסור שיהיה גורם משתק שימנע מישראל להניע את היוזמה. מה כבר יכולים לבנות שם בעזה שלא בנו עד היום? כמה יותר מאיימת יכולה להיות רצועה שאורכה כמו המרחק מחיפה לחדרה, רוחבה פחות ממחצית המרחק מחדרה לצומת מגידו, ושטחה הכולל קטן יותר משטח המשולש חיפה – חדרה – צומת-מגידו? כמה טייסות F-15 יכולות להיכנס לשם?

אז אם צה"ל מסוגל להפציץ ע"פ פרסומים שלא הוכחשו, מפעל נשק בסודן הרחוקה המיועד לחמאס, תהיה לו בעיה לעזות זאת ברפיח? בחאן יונס? אם מטוסינו הפציצו את הכור בסוריה, לא יוכלו לרסק לחתיכות כל מתקן בבית-לאהיה? בנוסיראת?

ובכלל, חופש הפעולה הצבאי של ישראל מול מדינה ריבונית - חמאסטאן, אם תתקוף את ישראל יהיה לעין ערוך גדול יותר מהמצב הקיים, שבו אנחנו מוחזקים בעיני העולם (ובעיני עצמנו...) כריבון בשטח, מדינה כובשת, זו שאחראית לאספקת המזון החשמל לאוכלוסייה.

זה רק הקיבעון ("קונספציה" כבר אמרנו) שמשתק את קבלת ההחלטות, ו"זהירותם היתרה" (שלא לומר מילים חריפות יותר), של קברניטי מערכת הביטחון שמתמודדים עם איומם רבים וגדולים ממה שיכול לצמוח בשטח שהוא חצי משטחה של מיקרונזיה עם צפיפות אוכלוסייה גדולה פי 60 ממנה...

שייבאו להם העזאתים איזה חומרי גלם שהם רוצים, שיבנו שם מה שהם רוצים – מחסני נשק, או אוניברסיטאות. הראשון לא מזיק והשני מועיל. במצב של ריבונות עזאתית, החלטות הממשל שם כמו בכל מדינות ערב הסמוכות כפופות לביקורת הציבורית ולשוט האינטרנט ופייסבוק. נראה את מנהיגיהם משקעים בג'יהאד ולא ברווחה ופיתוח כשהמנדט בידם. על התסיסה באיראן הם שמעו?
שיפרסו להם סטודנטים עזאתים מצטיינים כנפיים ויצאו לרחבי העולם ללמוד במוסדות מובילים (ישראל מגבילה היום אפשרות זאת – ממש עידוד לבניית אוירה מעודדת שלום...) – רק טוב יצא מזה.

ובאשר לשלום איתם: ירצו – אהלן וסהלן, לא ירצו – גם טוב. כמובן ששלום הוא שאיפה עליונה, משאת נפש ומנוף לפיתוח רב תחומי. אבל, לצערנו ישראל ידעה ויודעת שנים רבות של שכנות עם מדינות עימות ללא שלום. עם הסורים של אסאד הבן או אפילו האב, שישבו על הגולן "מעל לראשי" יישובי אצבע הגליל  אפשר היה לחיות ועם העזאתים החלשים לא?

ולבסוף – פלסטין מזרח. יתכבדו גם הם, לקבל על עצמם עול עצמאות, ובמסגרת הוויתורים שכל צד נדרש לוותר, ייתרו הם על החלום להשליט את מרותם על אחיהם הסרבנים מעזה. גם איתם יש לקיים מסגרת דיונים בפרק זמן קצוב, למשל 12 חודשים, להשגת הסכם שלום בגבולות מוסדרים. יגיעו להסכם – אדרבא, לא יגיעו - תיסוג ישראל משטחי הגדה עד ל"גדר", תוך שהיא מפנה את הישובים הנמצאים מחוץ לקונצנזוס, ומחוץ לגדר.
אותם נימוקים בטחוניים הנכונים לעזה, יפים גם כאן. אדרבא – לכשיוסר הנטל של השלטת המרות של אש"פ על חמאס עזה, יוכלו ערביי הגדה להתרכז בעצמם, לטפל בבעיותיהם, לקבל מעמד של בירה בירושלים המזרחית ("מתווה קלינטון" הוא הפתרון הידוע שכל המפלגות הסבירות מקבלות אותו, בצורה זו או אחרת) וליהנות ממעמד בינלאומי שיש לו סממן מסוים של בכירות ע"פ האחות (החורגת?) ממערב.

ובאשר לאיחוד בין שני חלקי פלסטין: ירצו – אדרבא, לא ירצו – גם טוב. זו לא משימתה של ישראל להיות מגשימת החזון הפלסטיני – מספיק שנגשים את החזון הציוני. כאמור, אין לנו ענין "להיות יותר הרצל מערפאת".