התבוננתי בפרופסור בתדהמה, לא העליתי בדעתי שיקרע לגזרים את האישורים הרפואיים שהצגתי בפניו..
"סטודנט צריך גם לדעת לקבל לא" 
גוש של דמעות-עלבון עמד בגרון.
דקה קודם, עוד ניסיתי לשכנע אותו לדחות את הגשת העבודה הסמינריונית בשל מחלת אבעבועות רוח שתקפה אותי, הצבעתי על שרידי המחלה שנותרו בגופי,
אך הוא לא נתן לי לסיים משפט, הביט בי במבט מתנשא, צעק שחבל על זמננו ושתשובתו שלילית בלי קשר לפרטים. 
ואז זה קרה... המגרסה האנושית שעמדה לפניי הקציפה, האדימה והתנשפה. 
נשענתי על משקוף חדרו המהודר פוער עיניים והתבוננתי בסקרנות כיצד הולכים האישורים הרפואיים ומתמזערים בתוך כפות ידיו הגדולות. כשזיהיתי את הטירוף שבעיניו, הלך והתרכך גוש הדמעות.
נצרתי את הרגע מעט משועשע ופחות ופחות ניכלם.
לבסוף אספתי את מאות חתיכות הנייר, שהגדולה שבהן לא עלתה על סנטימטר, לתוך שקית שמצאתי על הרצפה ומיהרתי למזכירת הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר אילן, שהכניסה אותי מיד לחדרו של ראש הפקולטה. 
**
"יהא תוארו האקדמי אשר יהא, איפה התרבות האקדמית ? שיהיה קודם בן אדם ..." - סיימתי את דבריי נרגש, מתבונן בראש הפקולטה ומזכירתו שלא נראו מופתעים מהסיפור.
לפתע ביקש את סליחתי, יצא מהמשרד וחזר מלווה באדם נוסף מחויט ומהודר מאד בלבושו שניכר היה שהינו בעל תפקיד בכיר ממנו. הוא ביקש שאחזור על הסיפור גם באוזניו.
חזרתי וסיפרתי את שקרה כמעט מילה במילה, מנסה לפענח את המבטים ששני אנשי האקדמיה החליפו ביניהם.
כשסיימתי, ביקש האיש השני: "תמתין דקה, יש במשרדי אדם שחייב לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, תואיל בטובך לספר את הסיפור שוב... " וכך מצאתי את עצמי מספר את הסיפור פעם שלישית, כשהנוכחים בחדר מחליפים ביניהם מבטים מלאי משמעות בלי להגיד מילה. 
להפתעתי האדם השלישי שבדש חליפתו הייתה נעוצה סיכה עם סמל האוניברסיטה, ולבוש היה בחליפה עם שלושה חלקים, ביקש שאמתין כדקה, כי יושב במשרדו אחד האישים הבכירים באוניברסיטה, שחייב לשמוע את הסיפור הזה מפי, באוזניו.
"אתם עושים ממני צחוק ? למה שאספר את הסיפור ארבע פעמים ?.
לא יותר פשוט לאסוף את בעלי העניין מכל החדרים... ושאספר את זה פעם אחת ?".
ארבעת הנוכחים הקיפו אותי והפצירו בי לא לאבד את סבלנותי ושאספר את שארע פעם נוספת, ושזה לטובת העינין...
כשהאדם החמישי ביקש ממני להמתין רגע, כי יש בחדרו אדם שחייב לשמוע את הסיפור במו אוזניו... פרצתי בצחוק מתגלגל ושאלתי: 
"אני מצולם לתוכנית מתיחות ? 
האם הפרופסור שקרע את האישורים ואתם משתפים פעולה, כדי לצלם תגובות של סטודנטים ... ?"
אנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטה נראו מזועזעים מעצם השאלה. הם היו חסרי הומור ובקשו שאעלה על הכתב את פרטי האירוע ושאצרף את גזרי הדפים המניאטוריים שבשקית...
במכתב להנהלת האוניברסיטה הדגשתי שאין לי שום כוונה להגיש את העבודה הסמינריונית, כי לנוכח יחסו של הפרופסור, הציון צפוי מראש...
**
יצאתי ממשרדו של ראש הפקולטה מאוכזב, פתאום מיהרה אלי מזכירת המחלקה משכה אותי לפינה בלתי נראית התבוננה לצדדים ולחשה לי באוזן: "כשהייתי סטודנטית, הכה אותי הפרופסור במקל ההליכה שלו, רצתי בוכה ונדהמת למחלקה כדי להתלונן.
כמוך סיפרתי את הסיפור כ-5 פעמים עד שנימאס לי ובסוף אמרו לי לכתוב תלונה. חבל על זמנך, לא יעשו עם זה כלום. הוא בכיר מידי, כולם מחכים לפרישתו..."
**
אחרי מספר חודשים, קבלתי מכתב בן 12 מילים, שסיכם מבחינת הנהלת האוניברסיטה את האירוע : 
"סטודנט נכבד, הרינו להודיעך כי בקשתך להגיש את העבודה הסמינריונית באיחור, נדחתה".
עלבון המכתב צרב לא פחות מיחסו האגרסיבי של הפרופסור. 
לא ביקשתי להגיש את העבודה הסמינריונית באיחור.
ניסיתי להעביר מסר להנהלה, שבדרכיה ובסמכויותיה, ינמיכו את האגו המנופח של הפרופסורים ואנשי הסגל, שממרומי מגדל השן, שכחו מהי ענווה ודרך ארץ.
מכתב התגובה, ובעיקר מה שלא נכתב בו, שיקף את גיבוי האוניברסיטה למתעמרים בסטודנטים.
**
ומה עם תרבות וסובלנות אקדמית ? -
זה טוב לנאומים המעייפים בחלוקת התארים...