אני לא יודעת למה זה השפיע עליי ככה, אולי בגלל שזה תמיד היה חשוב לי . 

התדמית, המראה , איך אנשים מסתכלים עליי,

הכול נשבר - הכול מסובך פתאום וקשה - איבדתי את הדרך, ירדתי מהשביל והיער עוטף אותי.

כל הזמן אמרתי לעצמי שיהיה בסדר זה לא יכול להמשיך ככה עוד הרבה - השמש תחדור מבין הענפים ואצליח לראות לאן אני הולכת, אבל הלילה לא נגמר ולהפך, אפילו הירח לא מאיר באורו החיוור שוב ,

אני עוצמת עיניים ומחבקת את עצמי מנסה למצוא כוח פנימי כדי לקום וללכת אך הרגליים שלי כבדות ותחושת היאוש משתלטת עליי. אני אומרת לעצמי שמישהו יבוא בשבילי מישהו יזכור שאני כאן ,הוא יבחין בהעלמותי אני זורקת אבנים לשמיים בתקווה שיראו בשמי הלילה השחורים . 

אני עדיין מחכה..